אני לא צופה באמריקן איידול לעתים קרובות מאוד. אם להיות כנה לחלוטין, כמעט ולא צופה באמריקן איידול בכלל. הזיכרון החי היחיד שיש לי שישבתי על הספה שלי וצפיתי בתקוות אמנותיות נלחמות בהרמוניה אחת בכל פעם היה בעונה 1, שם הפסידה סירת חלומות עם ראש מתולתל לקלי קלארקסון המוכשרת והלא מחשמלת לחלוטין. אבל למרות שאני מתכוונן כעת לצפות בעונה האחרונה של אמריקן איידול, אני לא מרגיש שאני צופה בתחרות ראשונה בכלל. מכיוון שכשאני רואה את " פורשה רנה" של אמריקן איידול עולה על הבמה, מלכותית ועוצמתית ובלתי-פתולוגית גם בקולה וגם בסיפור שלה, אני רואה את אמי הפרטית, שורדת מהתעללות במשפחה ואישה שהיא חזקה לאין שיעור, גם כשהיא חלשה.
לה-פורשה רנה מועדף לזכות בעונה האחרונה של אמריקן איידול. (קלי קלארקסון אפילו אמרה זאת.) היא אם חד הורית שעוברת כיום גירושין. במשך כל זמנה בתכנית, היא הייתה פתוחה ביחס למערכת היחסים הקודמת שלה, כזו שלטענתה הייתה מכוסה באלימות והתעללות, כזו שברור שהיא קשה לדבר עליה. (זהות בעלה לשעבר של רנה אינה ידועה.) בקליפ מהופעה קודמת בה היא דואגת עם אמריקן איידול עונה 3 פנטסיה, רנה חולקת כמה פרטים מחייה. בהם אני רואה כוח שקט, עקשנות מלאת תקווה המפצירה בה לנסות, להניח את עצמה שם, לאסוף את עצמה מחדש. אני רואה רוח בלתי נתפסת, כזו המפצירה בה לרצות ולהילחם למען ולקחת משהו טוב יותר מהיד שהמתעלל שלה לכאורה טיפל בה שוב ושוב ושוב.
אני רואה את אמא שלי.
מכיוון שעונה אחרונה זו מתקרבת לבלתי נמנעת, אני לא רואה תחרות מוזיקה. אני רואה סיפור שיותר מדי נשים יכולות להתייחס לנגינה על הבמה ולהגדרת מוסיקה. אני רואה את הכוח שכולנו צריכים לדרוש טוב יותר לעצמנו, להילחם למענו ובמידת הצורך פשוט לקחת את זה.
בעונה האחרונה של אמריקן איידול אני לא צופה לראות את לה-פורשה רנה מנצחת את העולם בסערה מלודית מופע אחד חזק בכל פעם (אם כי זה בהחלט קורה). אני צופה באישה מתרוממת מאפר חייה. אישה עם הסיכויים שתקע בה, לא רק בתחרות טלוויזיונית ארצית אלא גם בעולם האמיתי. רנה החליטה, לאחר האודישנים לתוכנית בגיל 16, שוב לסכן את הלא נודע בקליעה למשהו טוב יותר. וכשאני עוצמת את עיניי לשמוע את הבלדות העוצמתיות של רנה, אני צופה באמי מרימה את עצמה מרצפת המטבח שלנו לאחר שאבי הכה אותה, שוב ושוב והתעלמות מוחלטת. אני רואה את המבט בעיניה של אמי, את המבט שהיא נתנה לי בתדירות גבוהה מדי, שאמרו שניהם "אני מצטער" ו"אני בסדר. "אני רואה אותה שוב, כמו שהיו לי כל כך הרבה פעמים בעבר כשהיא עומדת בין אבי לביני, נחושה לרכך את המכה המתקרבת בכל דרך שהיא יכולה. עיניה עצומות, גופה מתוח, פניה הסתובבו כל כך מעט כדי שאפה לא ישבר כשהאגרוף יכה. היא פחדה אבל היא הייתה בטוחה. היא נבהלה אבל הייתה נחושה.
אני מרגיש את הצינה על העור שלי כאשר רנה מתחברת לפלסטו בשיר, ואני רואה את אמי לוחשת מאחורי הדלתות הסגורות, מבטיחה לא לספר לאבא שלי כשעשיתי את הדבר האחד ואחי עשה את הדבר האחר הזה. אני שומע אותה מקבלת קרדיט על טעות שמעולם לא עשתה, מתריסה ונחושה להיות האמא הטובה ביותר שהיא יכולה להיות, אפילו בנסיבות הגרועות ביותר. אני מרגיש את ההקרבה המוחשית שכל אישה מוכנה להקדיש לילדיה; אפילו אם זה פגום, גם אם הוא נכשל, ואפילו אם זה מגיע בעלות הרסנית.
כשאני צופה ברנה, אני שוב בבית ילדות משלו, רק ילד עם מושב בשורה הראשונה לאמי בוכה בשירותים כשהיא מיישמת מחדש את האיפור שלה. אני כועסת עליה ומתוסכלת ממנה, כי היא אומרת שהיא צריכה להישאר כששנינו יודעים שכולנו צריכים לעזוב. אני מחלחל ומפחד, אבל אני יראת כבוד ואני מאוהבת באישה שלא מצליחה למצוא תשובות אחרות פרט לאלה שהיא יוצרת לבד. היא יפה וכואבת, מובסת אך אופטימית. אני רואה סמיכות אנושית, מישהי שאוהבת אידיאל יותר ממה שהיא אוהבת את עצמה - עד כדי כך שהיא תשתדל קצת יותר קשה למחרת כדי שהכל יעבוד.
כשלה-פורשה רנה מתחילה לשיר, אני שומעת את קולה של אמי בטלפון, אומרת לי דרך דמעות מתריסות שהיא סוף סוף עזבה את אבי. הקול שלה רועד אבל בכל יכולת אימונים מפחדת יש יכולת בלתי ניתנת להכחשה. היא משחררת את עצמה מהנוחות של מה שהיא יודעת. היא צעדה קדימה אל עולם לא ידוע נחוש, עצמאי ומחודש.
כששאר הארץ מתקשרת ומצביעה לגיבורם הבמה, כבר מצאתי את שלי.
אני רואה את אמי נפגשת עם עורכי דין ובוחרת את הקרבות שלה: "הוא יכול לקבל את הבית אם יחתום היום על מסמכי הגירושין"; "הוא יכול לקבל את התמונות האלה, הזכרונות מתנגנים לנצח במוחי"; "הוא יכול לקחת את המכונית, אני יכול למצוא דרך לקנות חדשה." היא בשליחות, אחת שבה חופש הוא הפרס ושום דבר - לא התדיינות משפטית או איום ריק או יניקת זמן יקר - יכולים למנוע ממנה להיפטר מהכעס והכאב והפחד שלמדה לחיות איתם.
וכשעמדה, מצועצעת על הבמה וחגרה את הבימוי עוצר הנשימה של "הילה", ראיתי את פניה המנצחות של לה פורשה רנה וחגגתי את הניצחון שלה על משהו גדול בהרבה ממתחרותיה. אבל ראיתי גם את זה של אמי: חייכנו כשישבנו במסעדה, זה לצד זה, שותים מרגריטות וחוגגים את גירושיה. ראיתי את קמטי הדאגה נעלמים, משקלו של עולם אפל, קר ואכזר משאיר את כתפיה העמוסות; ראיתי שההבטחה לעתיד בטוח ואוהב ממלאת את ריאותיה כשהיא סוף סוף משחררת את הנשימה שהיא שמה יותר מ 20 שנה.
דסטין גינסברג ביוטיובחלקם עשויים ללעג ולצחוק ואפילו לעורר כיף באמריקן איידול. לפעמים אני יכול להבין את הסנטימנט: אני לא בטוח שהצבת אמנים זה מול זה, ולצחוק על אלה שפשוט מופיעים ומנסים, היא השימוש הטוב ביותר בזמנינו הקולקטיביים. אבל מבחינתי, בעונה האחרונה הזו היא בלתי נמנעת, אני לא רואה תחרות מוזיקה. אני רואה סיפור שיותר מדי נשים יכולות להתייחס לנגינה על הבמה ולהגדרת מוסיקה. אני רואה את הכוח שכולנו צריכים לדרוש טוב יותר לעצמנו, להילחם למענו ובמידת הצורך פשוט לקחת את זה. אני רואה אישה עם אומץ לחלוק את הסיפור שלה - בקנה מידה לאומי, באוויר ובחזית ובמרכז שכולם ינתחו - נחושה בדעתה להגיע למטרה, אני רק יכולה לדמיין שאינספור אנשים הבטיחו שהיא מחוץ להישג ידה. אני רואה אומץ. אני רואה כוח. אני רואה מישהו שמעולם לא פגשתי, ובכל זאת מישהו שאני מכיר באופן אינטימי, ולו רק בגלל שאוכל לחלוק בשירים שלה ולהרגיש את המורכבות של הסיפור שלה, את האמת שלה, את חייה ואת התקווה שהיא תחלוק עם הילד שלה.
אני רואה את אמי, ואני זוכר שכשאר הארץ קוראת ומצביעה לגיבור שלהם על הבמה, כבר מצאתי את שלי.
