לפני שהקמתי משפחה מעולם לא היה לי מושג כמה ילדים אני רוצה. התהפכתי בין לא לרצות ילדים כלל, כי החופש והאני האנוכיות שלי הרגישו כל כך טוב, לרצות שכלל שלם של ילדים ילך אחריי. עם כל גל משתנה בחיי במהלך שנות העשרה שלי ועד סוף שנות העשרים לחיי, מעולם לא החלטתי באמת. כלומר, עד שהיה לי ילד משלי. אף על פי שהפכת לאמא שינתה את חיי בדרכים שלעולם לא הייתי מצליחה לצלם, אני לגמרי בסדר עם ילד אחד וזהו. אבל למרות שהגודל והגודל של המשפחה שלי הם משהו שבחרתי, אנשים אחרים הביאו אותי בבושה שהייתי הורה "עשה ונעשה", וזה בהחלט פסול.
הלוואי ויכולתי לבחור רק מקרים חולפים אחד או שניים שבהם אנשים בחיי - החל מחברים, לשכנים, לעבודה לעבודה - הביישו אותי רק בגלל שיש לי ילד אחד, במקום לתכנן בחופזה את השני או השלישי, אך למרבה הצער, זה קרה בתדירות כה מדהימה שהפסיק להפתיע אותי. במשך ארבע השנים האחרונות בחיי של בני, התביישתי בקביעות כשאני אומר לאנשים אחרים שאני לא רואה יותר ילדים בעתיד שלי, ושאני בסדר עם ילד אחד בלבד. כשדיברה עם מכר מזדמן בשנה שעברה, היא שאלה אותי מתי אני אהפוך את הבן שלי לאח גדול. צוחקת, משכתי את הכתף ואמרתי שאני לא יכולה לראות את עצמי עם עוד ילדים. זה כשהביטה בי בחומרה ואמרה: "היית עושה את הילד שלך לילד יחיד? זה די אנוכי ממך, אתה לא חושב?"
אם להיות כנה, נלקחתי לחלוטין מהשאלה שלה. לא ידעתי שאישה שבחרה ללדת רק ילד אחד היא איכשהו אנוכית. לא ידעתי מה אני עושה (או לא עושה) בגופי והרחם שלי עמד לדיון על ידי חברים, אהובים ואפילו זרים מוחלטים. מעולם לא עצרתי ושקלתי את מה שאנשים אחרים רואים כנחוצים לחיי שלי. ילדים, עבורי לפחות, הם לא הדברים המשחק הקטנים האלה שאתה יוצר מתוך התחייבות לאף אחד. הם מחויבות לכל החיים ובילדת בני ובטיפול בו בארבע השנים האחרונות, הרגשתי שזה בעצם שגידולו הוא המעשה הכי לא אנוכי שעשיתי.
ולנקודה זו, בחרתי לא ללדת עוד ילדים כי אני לא מוכן מבחינה רגשית, פיזית או כלכלית לגדל ילדים נוספים מעבר לזה שיש לי.
המבקרים הגדולים ביותר של בחירות ההורות שלי הם לא האנשים שיהיו אחראים לחיים שאני יוצר, הכספים הנדרשים בכך או הכוח הרגשי שללא ספק לוקח לגדל ילד. הם יכולים להתעקש שאתן לבני אח או אחות. אבל הם לא צריכים להתמודד עם ההשפעות של המשמעות של זה. עידו.
זה הפך למציאות עצובה של הורותי שאנשים חשים את החופש לבקר את הבחירות שעשיתי לבני, לעצמי ולמשפחתנו. ובכנות? אני אף פעם לא רוצה להרגיש כאילו אני מוצב במצב שאני מרגיש מחויב להביא ילדים נוספים בגלל פסקי הדין של אחרים. זה יהיה לא בסדר בי, להחריד, ליצור חיים אחרים שאני מכיר לעובדה שאני לא מוכן אליהם.
מתי אנחנו הולכים לסמוך שנשים יהיו מקבילות ההחלטות בחייהן?
כולם שואלים אותי "למה אין לך יותר ילדים?" ואומר לי שהילד שלי "הולך להיות מותאם להיות לבדו", כאילו אני מתעלם מהיתרונות של אחיות. יש לי חמישה אחים משלי, אז תסמכו עלי, אני מקבל כמה אחים ואחיות יכולים להיות חשובים ונפלאים, אבל המבקרים הגדולים ביותר של בחירות ההורות שלי הם לא האנשים שיהיו אחראים לחיים שאני יוצר, הכספים. נדרש בכך, או את הכוח הרגשי שללא ספק לוקח לגדל ילד. הם יכולים להתעקש שאתן לבני אח או אחות. אבל הם לא צריכים להתמודד עם ההשפעות של המשמעות של זה. עידו.
עכשיו כשאני ארבע שנים לכל החיים האלה של האם-וילד בלבד, ההערות והנסיונות לבייש אותי מגלגלים מהגב. אני מסרב להכניס את עצמי, ילדתי הנוכחי וכל ילד שלא נולד במצב בו לא כולנו מסוגלים לשגשג. בניגוד למבקרי, אני מכיר את עצמי ולמה אני מסוגל. יש נשים שרוצות קבוצת כדורסל בשווי ילדים. אחרים מולידים ילד אחד ומרגישים שלמים לחלוטין. יש אפילו נשים בחוץ ש - מתנשמות! - לעולם אין לך ילדים משלהם והם בסדר גמור מבחירות.. מי אתה שתשפוט מה הם בוחרים לעשות עם החיים שלהם או עם גופם? מתי אנחנו הולכים לסמוך שנשים יהיו מקבילות ההחלטות בחייהן?
יש נשים שמצליחות ליצור קבוצות כדורסל בשווי ילדים ולהיות מאושרות לחלוטין. נשים אחרות יולדות ילד אחד ומרגישות שלמות לחלוטין. יש אפילו נשים בחוץ שלעולם אין ילדים משלהן והן לגמרי מרוצות בסוף היום.
הבן שלי מותאם היטב, חכם, יפה, ומתוק ואוהב להפליא בן 4. למרות שאין לו אחים, הוא עדיין יגדל להיות אדם רגיל ומותאם היטב.
