מעולם לא רציתי ילדים. כילדה בהיותה אמא לא נשמעה מושכת, וכבגרותה הקימה משפחה לא התאהבה עם אורח חיי. ביליתי ארבע שנים בזוגיות עם גבר שגם גילה עניין אפס בלהוליד ילדים, ולא היה אכפת לי. מעט מאוד ידעתי שאהפוך לאמא ביום מן הימים, ושהדרך שלי לאימהות תהיה מסובכת יותר מכל דבר אחר שאי פעם חוויתי. בהחלט לא ידעתי שהמסע הקשה מאוד שלי יעודד אותי לאמץ ולגדל את המשפחה שבסופו של דבר, אחרי כל כך הרבה כאב לב וטראומה, בסופו של דבר.
אימוץ הוא לא בדיוק רעיון חדש עבורי. בעבר, בלילות הנדירים בהם דיברתי עם ילדים עם חברים ואוהבים, הנחתי כי אימוץ יהיה כנראה הדרך הטובה ביותר עבורי. בעולם יש מספיק אנשים, ולכן רבים מהם עדיין מחפשים בתים. מדוע לא לגדל אחד מהם, במקום זאת? חשבתי, לעיתים קרובות בקול רם. התחשבות שלי מעולם לא הלכה והעמיקה. מעולם לא חשבתי לבחון ברצינות את האופציה הספציפית הזו, כי מעולם לא חוויתי רגע בו שקלתי את זה "הזמן הנכון" לאמץ. רק לאחר שנולדתי התינוק הראשון שלי חשבתי ברצינות על אימוץ ילד.
ג'יפי
נכנסתי להריון בגיל 27 עם חבר חדש יחסית. היינו מאוהבים מאוד וכתוצאה מכך החלטנו לנסות להקים משפחה. כן, ידענו שאנחנו עדיין לומדים אחד על השני, אבל ידענו שאנחנו יכולים להתמודד עם הורות, יחד, ויהפוך הורים גדולים. אז התחתנו ועברנו לעיר חדשה בדירה חדשה עם המשתלה המושלמת. זה הרגיש כאילו הכל מתכנס, וכל מה שנקרה בדרכנו היה משהו שאנחנו יכולים להתמודד איתו לחלוטין.
היה לי מספיק קשה להחזיק את הראש מעל המים. ידעתי שזה לא יהיה הוגן כלפי הילד באותה תקופה שבקושי יכולתי לטפל בעצמי.
חמישה חודשים להריון התחלתי לדמם. שבוע אחרי נכנסתי ללידה מוקדמת. בתנו נפטרה שמונה שעות אחרי שהבאתי אותה לעולם, וזה שינה את חיי, את חיי של בן זוגי ואת החיים שבנינו יחד, לחלוטין. התינוק שהייתי הולך לגדל, המשפחה שעמדתי להקים והחיים שחשבתי שהייתי אמור לקיים, כולם נעלמו.
ג'יפי
לקח לי הרבה זמן אפילו להתחיל להחלים בחזית הזו. בניגוד למשפחת פירסון ב- This Is Us, מופע בו אמא מאבדת את אחת משלשותיה בלידתה ואז מאמצת תינוק שננטש במקרה באותו בית חולים, אני לא מאמין שיכולתי לאמץ תינוק אחר מייד. לא היה בי כוח כזה. היה לי מספיק קשה להחזיק את הראש מעל המים. ידעתי שזה לא יהיה הוגן כלפי הילד באותה תקופה שבקושי יכולתי לטפל בעצמי.
הזמן עבר ואיתו צער צערי. שנתיים אחר כך נולדתי תינוק נוסף, בני, שהוא כיום ילד בגיל הרך בהיר ומרומם. הוא כל מה שחלמתי עליו ועוד. הוא ממלא את ימי באהבה ובשמחה, ובדרכו הייחודית והמעוררת השראה, הופך אותי לגרסה טובה יותר של עצמי יום יום ויום וכשהוא ממשיך ללמוד, לגדול ולחקור.
ג'יפי
ובכל זאת, לפעמים אני מרגיש שיש לי עוד מה לתת. לפעמים אני מרגיש שמשהו חסר. לפעמים אני מרגיש שיש חתיכה מהפאזל הקולקטיבי שלנו שם, איפשהו, רק מחכה לחזור הביתה. וזו הסיבה שאני שוקל לאמץ. אני יודע שהריון נוסף יהיה קשה לי, פיזית, נפשית ורגשית, אבל אני ממשיך להיות עם אותם תחושות ראשוניות שהיו לי לפני שילדתי את התינוקות שלי. אני כל הזמן אומר לעצמי את אותו הדבר שאמרתי, בשקט ובקול רם, כשדנתי בתחילה באימוץ, לפני כל אותן שנים:
ועכשיו, כאם שמרגישה שמשפחתה לא לגמרי שלמה, המחשבות שלי עברו. עכשיו, אני לא יכול להפסיק מלשאול את עצמי:
ג'יפי
תמיד עשיתי את זה לעסק שלי להיות אדם טוב לב. אני מאזין נהדר, ואני תמיד עושה את מה שאני יכול כדי לעזור לחברים וזרים. אני מלמד את בני להיות באותה צורה, וגם הייתי מגדל את הבת שלי באותה צורה. הייתי מלמדת את שני ילדי להיות עדינים ואכפתי ואוהבים, חכמים וחומליים ונותנים. יש הרבה כיעור בעולם, ולאחרונה זה מרגיש שזה רק הולך ומחמיר. אני יודע שלפחות יכולתי להילחם בכל הכיעור הזה על ידי מתן סביבה אוהבת, יציבה ובטוחה לילד. אני יודע שאוכל לתת להם את הכלים הנכונים לבנות לעצמם חיים טובים. אני יודע שהייתי נותן להם את האהבה שהם צריכים להעניק אהבה לאחרים.
אני יודע איך זה לחיות לפחות באמצע הדרך בארון רוב חייך, וזה לא משהו שאי פעם הייתי רוצה לכל ילד, ובטח שלא ילד שחי בבית שלי.
כאמא דו-משונה, אני חושבת גם על כל ההורים שלא מאפשרים לילדיהם להיות פשוט שהם שהם. במשקי ביתי, אין דבר מזה. לעולם לא יהיה שום דבר מזה. האם מילדי אמרו לי שהם הומואים או טרנסיים או משהו כזה, באמת, הייתי מקבל אותם כמו שהם ושאלות נשאלות. למעשה, לא רק שאקבל אותם, הייתי חוגג אותם. הייתי מלמד אותם לאהוב ולקבל את עצמם, כמו גם אחרים. אני יודע איך זה לחיות לפחות באמצע הדרך בארון רוב חייך, וזה לא משהו שאי פעם הייתי רוצה לכל ילד, ובטח שלא ילד שחי בבית שלי.
ג'יפי
אני לא עשיר, ואני יודע שאימוץ לעיתים קרובות הוא אופציה יקרה, אבל תקוותי היא שיום אחד, אולי בקרוב, אהיה בטוח יותר מבחינה כלכלית עד כדי כך שהכנסת ילד נוסף לבית שלי יהיה משהו שאוכל לעשות איתו קלות. אם הייתי חי בשפע, מדוע לא הייתי רוצה לחלוק את זה עם ילד אחר? מדוע אני לא ארצה לתת למישהו שאולי יצטרך להיאבק במהלך חייהם את ההזדמנות לפתוח כמה שיותר דלתות עבורם?
תמיד הרגשתי שהמשפחה חשובה ביותר. לפעמים אני מרגישה שאני אמורה להיות אמא אחת ומוגמרת. ואם אני כן, הייתי בסדר עם זה. אבל אני לא יכול לטלטל את התחושה הזו שמשפחתי לא שלמה. לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת על כמה נפלא היה לבני להביא אח / ה, לבעלי ולי להביא ילד נוסף, ולהיות עם החום ההוא שמביא יותר בני משפחה בביתנו.
כמעט כל זיכרונות הילדות האהובים עלי כרוכים במשפחתי. לתת אותם סוגים של זיכרונות לילד אחר זה משהו שממלא את ליבי בשמחה. אולי אין לי את הבת שאיבדתי יותר, אבל היכולת לאהוב, ולהעניק את האהבה הזו, נשארת.
בדוק את סדרת הווידיאו החדשה של רומפר, Bearing The Motherload , בה הורים לא מסכימים מצדדים שונים של סוגיה מתיישבים עם מתווך ומדברים כיצד לתמוך (ולא לשפוט) את השקפות ההורות של זו. פרקים חדשים משודרים בימי שני בפייסבוק.
