אלא אם כן החלטת להימנע לחלוטין מהאינטרנט, שמעת עליה. רוב הסיכויים שקראת את המילים שלה, או מילים שמישהו אמר עליה. בטח דיברת עליה בשולחן הארוחה שכן יש לי הרבה ערבים. תהיתם איך היא מתמודדת, ואולי תהיתם איך היא נראית. מה שהיא עושה עכשיו. איך היא הצליחה לשמור על האנונימיות שלה כשנדמה שחלק גדול מצפון אמריקה מדבר עליה. תהיתי, אודה בזה. אבל זה לא משנה. שמו של קורבן התקיפה המינית בסטנפורד אינו עניינו, והוא גם לא שלי.
אבל אמירה זו לא צריכה להרחיק יוטה אחת של לגיטימציה ממילותיה החזקות או מהמעשים הנוראים שנעשו לה או מחוסר האחריות המביש כלפי התוקף. אם אנשים יכולים להסתכל בתמונה של האישה הזו או לדעת ששמה לא אמור להסביר כיצד הם מגיבים לסיפור שלה. כי הסיפור שלה לא כל כך ייחודי, למרבה הצער. היא פשוט במקרה היא האישה מספיק אמיצה, מספיק אדיבה ורהוטה בכדי למצות את כל הפצעים העמוקים שחשים ניצולים בדיוק כמוה בכל מקום ובכל יום. היא במקרה האישה הלא מודעת של סטנפורד ושחייה לשעבר באולימפיאדה שברוק טרנר מלאת התקווה החליטה לתקוף מינית אחרי מסיבה סוערת מאחורי האשפה, והיא מדברת בשורדים רבים שמרגישים שהם לא יכולים לדבר.
כי באמת, אנשים לא צריכים לדעת את שמה כדי להכיר אותה. בכנות, אני מרגיש שאני מכיר את הקורבן הזה בן 23 טוב מכפי שאני מכיר כמה מחבריי. מכיוון שדבריה הגיעו מבאר כה עמוקה של אמת פרטית, שכעת היא חשפה את עצמה בפני העולם לראות - הפעם על פי בחירתה.
הדבר הבא שאני זוכר שהייתי בגרון במסדרון. יש לי דם יבש ותחבושות בגב כפות הידיים והמרפק. חשבתי שאולי נפלתי והייתי במשרד אדמיניסטרטיבי בקמפוס. הייתי מאוד רגוע ותהיתי איפה אחותי נמצאת. סגן הסביר שהותקפתי. אני עדיין נשארתי רגוע, הבטחתי שהוא מדבר עם האדם הלא נכון. לא הכרתי אף אחד במסיבה הזו. כשאושר לי סוף סוף להשתמש בשירותים, הורדתי את מכנסי בית החולים שנתנו לי, הלכתי להוריד את התחתונים ולא הרגשתי כלום. אני עדיין זוכר את התחושה של הידיים שלי נוגעות בעור שלי ולא תופסות כלום. הסתכלתי למטה ולא היה כלום. פיסת הבד הדקה, הדבר היחיד בין הנרתיק שלי לכל דבר אחר, היה חסר והכל בתוכי הושתק. עדיין אין לי מילים לתחושה הזו. כדי להמשיך לנשום, חשבתי שאולי השוטרים השתמשו במספריים כדי לנתק אותם לראיות.
הרבה ניצולים וגברים ונשים שרוצים לעמוד לניצולים מרגישים שהם מכירים את האישה הזו. למרבה הצער, חלקם היו במצבים דומים לזו של האישה הזו. חלקם שכבו בחושך וניסו לתת למוחם להתרוקן בזמן שנעשו להם מעשים נוראים. חלקם מעולם לא אמרו מילה לאף אחד ואמרו לעצמם שהם ממשיכים בחייהם - שדיבורים לא היו שווים את הטרחה או הסטיגמה או כל דבר אחר.
אז אוקיי, אנחנו לא יודעים את שמה. אבל אני חושב שאני מכיר אותה, ורבים אחרים מרגישים אותו דבר. ובלי לדעת את שמה, נוכל להודות לה ביחד.
