כשחזרתי הביתה מבית החולים, יומיים אחרי שילדתי בן נאלצתי להשאיר מאחור, ובן שהצלחתי להביא הביתה, הרגשתי גם בתוך וגם בלעדיו. אני זוכר את התשישות והעצבנות וההתרגשות; לא היו רופאים או אחיות בקרבת מקום כך שתקלות או טעויות הן גם אשמת בן זוגי וגם אשמתי. אני זוכר שהתווכחתי עם אמי בשאלה אם אני יכול לתת לבני מוצץ או לא - היא הציעה שהם יעזרו להרגיע אותו שינה, אבל הייתי מודע בכך שאנחנו לא יכולים כי אני רוצה להישאר בהצלחה בהנקה. אני זוכר שפחדתי מכדי לישון, במיוחד כשבני ישן. מה אם הוא יפסיק לנשום? מה אם הוא ירק ונחנק מזה? מה אם משהו ייפול עליו? מה אם?
אני זוכר גם ענן עייפות בלתי נלאה שעלה על כל דבר פיזי. למרות שעפעפי היו כבדים וגופי כואב, נראה היה שדום בתוכי נתקע. התאמצתי בים של ערפל; אובך שזנח ביני לבין כל הסובבים אותי, כולל בני. יכולתי להחזיק אותו, אבל לא ממש נגעתי בו. יכולתי להסתכל עליו, אבל לא ממש ראיתי אותו. יכולתי לנשק אותו ולומר לו שאהבתי אותו, ולמרות שאני יודע שהתכוונתי לזה, לא באמת אמרתי את המילים או הרגשתי את האהבה שרבים הבטיחו שארגיש. סבלתי מדיכאון אחרי לידה, ומכיוון שלא דיברתי על דיכאון אחרי הלידה, סבלתי לבד.
ידעתי שאני בדיכאון. קראתי מספיק על דיכאון אחרי לידה, במיוחד לאחר שאחד מבנינו התאומים נפטר בגיל 19 שבועות, כדי לזהות את הסימנים והתסמינים. ידעתי שאני צריך לדבר עם בן זוגי ולהתייעץ עם רופא, אבל לא. לא יכולתי. פחדתי ובעיקר התביישתי. התביישתי כי בן זוגי ואני לא תכננו את ההיריון שלנו. לא היינו, ועדיין לא, נשואים. לא היינו יחד זמן רב, או עם זאת הרבה זמן חושבים שזוג צריך להיות ביחד לפני שהם יתחילו להוליד. הייתי בהריון לפני, בגיל 22, אבל ההיריון הזה הסתיים בהפלה מוקדמת.
כשאחד מבני התאומים נפטר בתוכי, לא יכולתי שלא לזכור את בני הנוער ואת מילות המורת רוח שלהם. כל מה שהם הניחו - הגרוע ביותר מההנחות שלהם - התגשם.
התביישתי כי כשהכרזנו על ההיריון שלנו, למרות שרבים שמחו ותומכים, רבים יותר ספקו בנו. הם פקפקו בי. אנשים לחשו על החסרונות שלי בסופו של דבר, על האבדון הממשמש ובא ובן זוגי וזרקנו לעצמנו בכוונה. לא הייתי טיפוס "אימהות", ולא רק שהרסתי את חיי כשהחלטתי להפוך לאחד, גם אני הרסתי חיים אחרים, פוטנציאליים. יכולתי לשמוע ולהרגיש ולפעמים התעמתתי עם אנשים שלא חשבו שאני צריכה להיות אמא.
התביישתי כי כשאחד מבני התאומים נפטר בתוכי, לא יכולתי שלא לזכור את בני הנוער ואת מילות המורת רוח שלהם. כל מה שהם הניחו - הגרוע ביותר מההנחות שלהם - התגשם. חיים אבדו, ולמרות שהחלק הרציונאלי של מוח ההריון שלי ידע שלא זו אשמתי, רובם לא עשה זאת.
כשגל אחרי גל של דיכאון בלתי נלאה לאחר לידה העלה גאות של עצב וייאוש, עצרתי את נשימתי ונתתי לעצמי לעבור תחת. לא הושטתי יד לעזרה ולא דיברתי על מצבי הנפשי ואפילו לא רומזתי על בעיה בסיסית מכיוון שחששתי מדי.
אז כשגל אחר גל של דיכאון בלתי נלאה לאחר לידה העלה גאות של עצב וייאוש, עצרתי את נשימתי ונתתי לעצמי לעבור תחת. לא הושטתי יד לעזרה ולא דיברתי על מצבי הנפשי ואפילו לא רומזתי על בעיה בסיסית מכיוון שחששתי מדי. הייתי מרוכזת מדי באיך אמא צריכה להתנהג וצריכה להרגיש במקום איך אני מתנהגת ואיך אני מרגישה. הייתי אובססיבית מדי במילוי התפקיד החברתי שנקבע מראש של מה שאמא צריכה להיות - כזו שכבר חשבתי שנכשלתי בה בגלל שבני נפטר - כדי לאפשר לעצמי להיות הבעלים של האם שהייתי בפועל, דיכאון אחרי לידה והכל.
כ- 15 אחוז מהנשים חוות דיכאון לאחר לידה (PPD) לאחר שילדתן, ואילו אחת מכל 1, 000 נשים מפתחות את המצב החמור יותר הנקרא פסיכוזה לאחר לידה. במאמר שפורסם בשנת 2011 בכתב העת הבריטי לפסיכיאטריה הבריטי נמצא כי מתוך 2, 823 הנשים שנסקרו מי עברו הפלות, כ -15 אחוזים חוו דיכאון משמעותי קלינית. אם הרגשתי צורך בסיבה או הסבר ל- PPD שלי, אני בטוח שיכולתי להצביע על אובדן הבן שלי ולהרים את הראש לגובה. אבל האמת היא, שעדיין לא הייתי צריך סיבה או הסבר לתחושותיי האמיתיות והתקפות מאוד של דיכאון מכריע. התחושות האלה - מהסוג שהחזיק אותי פנימה ובלעדיה, לעיתים קרובות כשצפיתי בעצמי באמהות אבל אף פעם לא באמת מרגישות כזאת - הן חלק מהניסיון שלי. הפחד שאאבד בן נוסף, למרות שהוא חי מחוץ לגופי, מצחקק ומתפתל ואוכל; התחושות הבלתי פוסקות של חוסר יכולת מולדת, כמו שהייתי עושה לבני שירות שירות בקומה מהמיטה מכיוון שמישהו מסוגל הרבה יותר יכול וצריך להתייחס אליו; כובד האחריות המוחץ שהשאיר אותי על הספה או בביתי - כולם הפכו אותי לאם התוססת, האוהבת, חסרת ההערכה שאני היום.
הדיכאון שלי אחרי לידה עזר לי להבין שאסור לי להסתיר את האם שאני רק בגלל שאני לא האם שאנשים מסוימים חושבים שאני צריכה להיות. אני עשוי לעשות בחירות שונות כשמדובר באיך אני מאכיל את הילד שלי, איפה הילד שלי ישן, איך אני משמעת את הילד שלי, או כל מספר של החלטות הורות, ואולי הייתי בדיכאון אחרי שהבן שלי נולד ולא שמח, אבל עדיין אני האמא הכי טובה שבני יכול היה אי פעם להזדקק לה.
נמאס לי כל כך להסתיר את העובדה שסבלתי מדיכאון אחרי לידה. אני כבר לא יכול להסתיר את האמת - ולמען האמת, לא הייתי צריך לעשות זאת. נלחמתי עם דיכאון אחרי לידה כאשר הבן שלי נולד, אבל לא פעם אחת זה לא הפריע לי לאהוב את הבן שלי, או להיות אמא טובה. בימים בהם אני לא מרגיש שאני מספיק, אני זוכר את זה. ואז אני חוזר לאהוב את הילד שלי עם כל מה שיש לי.
