קיבלתי את הקעקוע הראשון שלי כשהייתי רק בת 18. הייתי צעיר, אימפולסיבי, מרדני, ולשון המעטה, "גירדתי דיו." לא ידעתי מה אני רוצה מקעקוע אחר מלבד לדעת שאני רוצה משהו צבעוני, "חמוד" ומשהו לזכרו. אבי, אבל מה שזה יישאר בגדר תעלומה. אבל ביום ההולדת 18 שלי, נכנסתי לסלון קעקועים בשדרת סנט ג'ורג ', השתעלתי על תעודת הזהות שלי - וסכום של 100 דולר - לאיש שמאחורי דלפק בגובה המותניים, וקיבלתי את סט הדיו הראשון שלי. אני אוהבת את הקעקועים שלי ולעולם לא אעמיד פנים שאני מתביישת בהם רק בגלל שמישהו אחר אולי לא יאהב אותם.
כשהייתי בן 18 חשבתי שבחרת קעקועים באותה צורה שבה תעשה חולצה או זוג נעליים. לא הבנתי שיש לך אמן קעקועים ליצור משהו רק בשבילך. אחרי כמעט שעה של חיפושים - פרח שאהבתי כאן, וקעקוע מעוצב באולינג ששקלתי שם (כן, אבי היה באולין) - התמקמתי על צלב קטן, עטוף בשושנה צהובה יחידה.
כיום הקעקוע הזה עדיין יושב על החלק האחורי לצד קנג'י (דמות סינית) שפירושו "לסבול או להתמיד." זה אחד מהקעקועים הרבים בגופי שאני אוהב ומעריך וגאה בהם. קעקועים רבים שעושים אותי, ובכן, אותי.
כל הקעקועים שלי עוצבו עבורי על סמך רעיונות שהיו לי. הם היו פרשנויות אומנותיות לסיפורים שרציתי לספר. הם נוצרו בשבילי, כדי להתאים לי.
במהלך המסע שלי לשינויים בגוף 14 שנה, למדתי המון על קעקועים ועל עצמי. למדתי לשאול שאלות על נהלים וזמני ריפוי וצבעים ועיצובים. למדתי להיות יותר מהורהר ופחות אימפולסיבי. למדתי שלא כל היצירות יורדות מהקיר (הסדינים האינסופיים של עיצובים סטראוטיפיים שממנו הגיעו הצלב שלי וקנג'י). ומלבד קטעי הפלאש הנזכרים, כל הקעקועים שלי עוצבו עבורי על סמך רעיונות שהיו לי. הם היו פרשנויות אומנותיות לסיפורים שרציתי לספר. הם נוצרו בשבילי, כדי להתאים לי וזה הופך כל אחד ואחד ליפה. זה הופך כל אחד ואחד למשהו שאני רוצה לחלוק.
אל תבינו אותי לא נכון: אין כלום לא בסדר עם קעקוע פלאש. אני יודע שלא כולם מסכימים איתי וכי חלק מחברי שהשתנו בכבדות חושבים שהם לא "קעקועים אמיתיים". אני מכיר הרבה אמנים שמתעבים לעשות אותם כי הם קלים, בלתי מעורערים ואינם מציעים לאמן הזדמנות באמת להקנות את הכישרונות היצירתיים שלהם. אבל זה לא אומר שהם עדיין לא מדהימים או משמעותיים או חשובים. אני אוהבת את הקעקועים שלי באותה מידה, וזה כולל את השניים הראשונים שקיבלתי לפני שנים ביום הולדת 18 שלי.
בכנות, אם אתה אוהב אותם או לא לא משנה את ההבדל. אני אוהב אותם. אני אוהב אותם. וזה מספיק.
לאורך השנים הקעקועים שלי עזרו לי להבין כמה אני באמת סקסית. בעולם שמקשה יותר ויותר למצוא את עצמך ולאהוב את עצמך, הקעקועים שלי קרקעו אותי. הם נתנו לי תחושה של עצמי שמעולם לא חשבתי שאוכל - או הייתי יכול לעשות. הם נתנו לי יותר ביטחון וביטחון עצמי ממה שאי פעם דמיינתי. הם עוזרים לי להגדיר את עצמי, והם מעצימים אותי להיות אני.
אבל אולי אני הכי אוהבת את הקעקועים שלי, הדבר שעושה אותי הכי מאושר וממלא אותי בגאווה הכי גדולה, היא שהם, למעשה, שלי. התמונות והתמונות הללו מייצגות את חיי. חלקם הם רגעים שאני לא רוצה לשכוח (ילדותי, חתונתי וזכרונותיי מאבי וסבתי). כמה הם תזכורות לדברים שאני רוצה לעשות, לאישה שאני רוצה ושואפת להיות (כמו קעקוע הפסיק שלי ושרוול האנטר ס. תומפסון). ויש כאלה שהם רק תמונות שגורמות לי לחייך, וגורמות לי לחשוב על זמנים טובים, על זמנים טובים יותר, על ימים רעים שהתגברתי עליהם. בכנות, אם אתה אוהב אותם או לא לא משנה את ההבדל. אני אוהב אותם. אני אוהב אותם. וזה מספיק.
לעולם לא אתבייש במסתור או בהרגשת חוסר ביטחון לגבי מה שבחרתי לעשות בגופי.
הקעקועים שלי גורמים לי להיות בטוחים יותר ובטוחים בעצמי משחשבתי שאהיה. אמנות קעקועים היא דבר שתמיד אהבתי, ואלה שמקשטים את גופי הם ביטוי לליבי, לכאב שלי, לדרך בה הגעתי וזה שישב לפני.
אני לא מוגדר לפי הקעקועים שלי. הם לא סכום חיי. הם לא סכום של מי שאני. אני לא פחות נשי מכיוון שיש לי דיו, וגם אינני חסר עבודה, "מנוון", עבריין או טיפש. האומנות בגופי היא פשוט חלק אחד ממי שאני, ולעולם לא אתבייש במסתור או ארגיש חוסר ביטחון לגבי מה שבחרתי לעשות עם גופי. הם ייצוגים ייחודיים של אירועים ורגעים בחיי שהכוונו לי משהו. אני מסתכל על כל אחד בגופי וזוכר את הרגע - הרגע - השגתי אותם. וכשאני כן, זה משמח אותי.
