הלילה, ערב זה ממש, בעקבות הפיגועים בבריסל שנדנדו את עיר בלגיה בשניים ממקומות הנוסעים המסוחקים ביותר שלה, נעלה ארבעת ילדי ואני על מטוס המיועד למיאמי. כשארזתי הבוקר ספרתי חולצות ומכנסיים וקרם הגנה לכל אחד מילדי, הקשבתי לטלוויזיה ושמעתי את גליונות השיחה, קולות מבועתים ודיווחים של עדים ל"הרס מוחלט "בזמן שאנשים עמדו בתור בסטארבוקס קפאתי, ואפשרתי להערה האחרונה הזו לשטוף אותי. חשבתי על כל האנשים שמתייחסים לכוס קפה ומיד נבלעתי בפחד. זה יכול היה להיות אחד מאיתנו. זה יכול להיות אני, הלילה, עומד לצד ארבעת ילדי היקרים, פנים קטנות, כפות ידיים ורגליים ורגליים ואנשים שאני מחויב לשמור עליהם בכל מחיר.
בעבר התייחסתי לעצמי לקפה לאחר שהספקתי ארבעה ילדים דרך קו ביטחון ארוך. אבל הלילה, לאן נלך ברגע שנצליח להגיע לביטחון? איך אשכח את התמונות שראיתי הבוקר בשדה תעופה מבריסל בטרור, את הסטארבוקס והטיולון, את הפחד על הפנים שברחו לחייהם?
אבל אפילו כשצפיתי שוב ושוב בהופעה שוב ושוב בטלוויזיה שלי, ידעתי שלא משנה מה, ילדי ואני נעלה על המטוס שלנו הלילה. נצא לשדה התעופה מוקדם, נחכה בתור, נמצא את הטרמינל שלנו ואז נצא לדוכן הקפה הקרוב. לנוכח האימה וחוסר הוודאות שאני חשה אחרי מה שקרה הבוקר באמצע העולם, אני יודע שנמשיך. אני לא מרשה לעצמי להכנע לפחד שהטרור מעורר, ואני מסרב לתת לילדים שלי לחיות בפחד מהטרור.
תמונת טיולון ריקה (והמצלמות מתוך שדה התעופה) הופיעה על מסך הטלוויזיה שלי והצילום נשאר שם כמה רגעים. זה היה טיולון נטוש, ורק שעות קודם לכן הוא כנראה שימש לפעוט פעוט. זה היה טיולון שנראה מאוד כמו זה שהכנסתי את בני שלי כשהוא מתכופף וצווח להשתחרר בזמן שאנחנו מחכים בתור לקפה שלי לפני שממריאים. הסתכלתי על התמונה בטלוויזיה וידעתי תוך מספר שעות, הייתי חוזר על תהליך מוכר: להגיע לשדה התעופה, להגיע לתור, לעבור ביטחון ולפנות היישר לקפה. בעבר התייחסתי לעצמי לקפה לאחר שהספקתי ארבעה ילדים דרך קו ביטחון ארוך. אבל הלילה, לאן נלך ברגע שנצליח להגיע לביטחון? איך אשכח את התמונות שראיתי הבוקר בשדה תעופה מבריסל בטרור, את הסטארבוקס והטיולון, את הפחד על הפנים שברחו לחייהם?
ידעתי מייד שהלילה, לא משנה כמה זמן אצטרך לעמוד בתור ולא משנה כמה אמצעי אבטחה הוסיפו שאני מתבקש לעבור, עדיין הייתי הולך בשדה התעופה. הייתי מחכה בטרמינל. הייתי עולה על מטוס. וכך גם הילדים שלי.
אבל אני יודע שאיכשהו, אעשה זאת. אני אכריח את עצמי לשכוח. נעלה על המטוס לכיוון מיאמי לפגוש את הורי. אני אביא את הטיולון ואת ילדיי לתור לקפה ונמתין כשהוא ייפול קדימה. אני אעשה זאת גם אם הדבר יביא לי לנשום נשימה. אני אעשה את זה בזמן שאני לוחש תפילת הודיה לאנשים בחיי והילדים שהופקדו עליי. אני אחכה בשער, מוכן שהמטוס שלי יגיע כדי שנוכל לקום באוויר, הרחק מהטרור העומד בטרמינל, למעלה לשמים שבהם מחכה פחד מסוכן עוד יותר. וכשאנחנו עושים זאת, אני אגיד תפילה לאם או לאבא או לסבא וסבתא שעבדו לשמור על האדם הקטן שלהם, שחיכה רק לקום באוויר, מחכה להגיע לאן שאליו הם פונים. הפחד שלי לא יספיק לעצור אותי.
איך אסביר שאיננו יכולים לחיות את חיינו מפוחדים לנסוע גם אם זה אומר שאולי נהיה בטוחים יותר? איך אלמד את ילדי שלא מבטיחים לנו דבר בחיים האלה? אני לא יודע. אבל יש דברים שאני עושה.
הבוקר ראיתי עד כמה כולנו פגיעים, במיוחד אלה שאחראים לבני אדם קטנים. צפיתי בסרטוני עד ראייה המספרים את הזוועה בעקבות הפיצוץ. ראיתי מטפלים אוחזים בילדיהם, גופות עומדות איתן מעל התמימים שמתחתיהן, מסוכנות עליהם כמיטב יכולתם מפני הסכנות המחרידות של האלמונים; מה אם. צפיתי על המסך במה אני יודע שכל הורה יעשה - מה הייתי עושה - כדי להגן על ילדי, וידעתי מיד שהלילה, לא משנה כמה זמן אני צריך לעמוד בתור ולא משנה כמה אמצעי אבטחה הוספתי אני ביקש לעבור, עדיין הייתי הולך בשדה התעופה. הייתי מחכה בטרמינל. הייתי עולה על מטוס. וכך גם הילדים שלי.
הלילה, אני יוצא לשדה התעופה כהורה בודד עם ארבעה ילדים, הקטן ביותר בטיולון, וניווט באומץ בין קווי האבטחה הארוכים. אנסה למקם את הצעיר שלי, עמוס, שללא ספק יעיד על אומללותו בקול רם. אני אחזיק אותו בזמן שאוריד את נעלי ונמוטט את העגלה הישנה והעקשנית וכל הזמן, אנסה לבלום את הגוש בגרוני ולהשאיר את הדמעות. אני אחשוב מה עלי לומר לילדים שלי, ובמיוחד לבני הבכור, למקרה שהוא ישמע את השמועות בבית הספר הציבורי הקטן שלו או ראה כתמים על מסך הטלוויזיה.
איך אסביר שאיננו יכולים לחיות את חיינו מפוחדים לנסוע גם אם זה אומר שאולי נהיה בטוחים יותר? איך אלמד את ילדי שלא מבטיחים לנו דבר בחיים האלה? אני לא יודע. אבל יש דברים שאני עושה: אני אקח את ילדיי, אחד אחד, דרך ביטחון, ואחזיק אותם בחוזקה כמוני. אני אלחש תפילת הכרת תודה, להיום, לאתמול, לכל ימי ההולדת שנהנינו, ולכל המחרים שאני יודע שיהיה לנו ביחד. אני לא אתן לטרור לנצח. אני לא אתן לאנשים שרוצים לפגוע בילדים יקרים וחפים מפשע את הסיפוק. אני לא אלמד את ילדיי להתכופף בפחד; אני אלמד אותם להיות זהירים, זהירים ומודעים. אני אקח אותם איתי כשאני מחכה לתור לקפה. אני אוחז באותה תקווה עיוורת שאמא או אבא, סבא וסבתא או בן דודה חיכו בבוקר במסוף בשדה התעופה זוונטם. ואני מקווה שזה יספיק.
