לפני שנולדתי תינוק חשבתי שהאימהות פשוט תגיע אליי באופן טבעי. כשדיברתי עם אמהות אחרות, הן גם נראו ככה. הם המשיכו להרגיע אותי שהאינסטינקטים שלי יכנסו פנימה ואני אמצא את דרכי בעוד כמה חודשים.
אבל אחרי שהיה לי את הבת שלי זה בכלל לא היה המקרה. ניסיתי לעשות את הכל לבד: הניקוי, המטלות, האכלות. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה. כדי להחמיר את המצב, היה לי קטע ג ', שמשמעותו שמשהו פשוט כמו להניע את התינוק שלי לישון או אפילו לאסוף אותה היה כואב להפליא.
בהתחלה הייתי תלוי בבעלי לא מעט. אבל כשהוא חזר לעבוד, הייתי אבוד. הרגשתי שאני טובע בים של חיתולים ובקבוקים. רציתי לבקש מאבי לבקש עצה, אבל הרגשתי שאני לא יכול. מעט ידעתי שהוא יציע לי את החוכמה שעזרה לי לשרוד במהלך שנת האימהות הראשונה שלי.
במקרים רבים, אם חדשה יכולה להיות תלויה בנשים האחרות במשפחתה, כמו אמא או אחות, כדי לעזור. אבל לצערי זה לא היה המקרה בשבילי. זה רק אני ואבא שלי, כי אמא שלי נמצאת ויצאתי מהחיים שלי במשך שנים. למרות שידעתי שאבא שלי נהדר עם ילדים, לא חשבתי שאוכל לסמוך עליו או אפילו לבקש ממנו עזרה. פשוט הנחתי שכסבא הוא ירצה ליהנות מכל הרגעים המהנים עם התינוק שלי, לא מהבכי והלילות חסרי השינה והיריקה..
משום מה הרגשתי שרק אישה אחרת יכולה לתת לי את העזרה הדרושה לי, או להתייחס למה שעברתי. אבל כשניסיתי לפנות לאמהות אחרות ולספר להן מה עובר עלי, נראה שזה גרם להן לא נוחות. כשהייתי מתלוננת על שאני עייפה מדי, סובלת מכאבים או שאני לא מרגישה בדיוק כמו עצמי, הם היו אומרים דברים כמו "ברוך הבא לאמהות", או, "כן, זה מה להיות אמא." זה היה כאילו התביישו להודות שהם לא נהנים מכל רגע של אימהות, או שלא היה להם הכל ביחד. הם הרגישו בבירור כאילו התוודו כי הרגישו כלום מלבד שמחה מהיותם הורים, זה היה כמו להודות בכישלון.
איש בחיי לא תמך - פרט לאבא שלי.
הרגשתי שאין לי זכות להתלונן על מצבי, ושאני פשוט אמורה לשאוב את זה ולעבור את השלב שזה עתה נולד. הייתי חרד, מדוכא ועצוב. לא הרגשתי תומכת. במקום זאת הרגשתי שנשפטת.
התרבות שלנו נוטה לחשוב שאמהות היא התאמה קלה עבור מרבית הנשים, ולכן אנו מתביישים בעצמנו כשלא. אף על פי שהיו כמה נשים שהיו כנות בקשיי האימהות והצליחו להתערב איתי, הן היו בדרך כלל זרים או פוסטרים אנונימיים בבלוגים של אמא. איש בחיי לא תמך - פרט לאבא שלי.
בטח היה ברור לחלוטין שהייתי זקוק לעזרה, כי יום אחד אבי נכנס פנימה בלי שאבקש. הוא היה הבנה ואוהד. הוא אמר לי שמה שאני מרגיש זה נורמלי, ולהפוך להורה זה הדבר הכי קשה שהוא עשה אי פעם. הוא סיפר לי על כל הלילות שהוא נאלץ לנדנד אותי שעות כדי שארדם, והוא אמר שעברתי שלב שתמיד הייתי צריך להחזיק אותו או שאצרח שעות על גבי שעות. הוא גם דיבר על החרדה שחש בכל פעם שחליתי והייתי צריך למהר לרופא. הכי חשוב הוא אמר לי שגם הוא שונא את השלב שזה עתה נולד, וזה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע.
השלב שזה עתה נולד לי היה נורא. זה היה מפחיד, מעייף ובודד. לשמוע שאבא שלי הרגיש באותה צורה גרם לי להרגיש שאני לא אמא רעה.
רוב ההורים לא רוצים להודות שהם לא נהנו מהחודשים הראשונים של ההורות, מכיוון שהם לא רוצים שילדיהם ירגישו שהם לא רצויים. אבל השלב שזה עתה נולד לי היה נורא. זה היה מפחיד, מעייף ובודד. לשמוע שאבא שלי הרגיש באותה צורה גרם לי להרגיש שאני לא אמא רעה.
רוב ההורים לא יכולים לחכות שילדיהם ילדו ילדים משלהם, כך שהם יכולים לומר "אמרתי לך", ולהוכיח עד כמה קשה להיות הורה. במידה מסוימת ציפיתי שאבא שלי יעשה אותו דבר. במקום זאת, הוא הציע את עזרתו ואמר לי שאני קשה לעצמי מדי.
אמהות רבות מרגישות כאילו שופטים אותנו אם לא מתענגים על כל רגע של אימהות. זו אולי הסיבה שכשאמרתי שאני נאבקת בהורות, הרבה אמהות עמיתים פיטרו אותי או מציפו את מה שעברו כשהיו הורים טריים. אבל לשמוע דברים כאלה לא עזר. מה שעזר היה הכנות של אבי. ובסופו של דבר, איש בחיי לא הצליח לעבור את ימי ההורות הראשונים כפי שעשה. אני כל כך אסיר תודה לו על כך.
