להיות בהריון יכול למצוץ. אני יודע שאני לא אמור לחשוב את זה, אבל זה נכון. בסרטים ובאינסטגרם תאמין שהיא הולכת בצורה מושלמת, שגידול אדם זה משב רוח. יש כמובן את הדברים הגופניים - מחלת הבוקר הקשה, העייפות, ההשפעה על רצפת האגן שלך. גרוע מכך, הייתי נתונה להתנהגות מפלה כאשר עבדתי במשרה מלאה בתחילת ההיריון בבריטניה.
זה לא נעשה בפתיחות, זה היה עדין והסתיים בפיטורי המביך מהחברה, בנוחות רבה בסוף תקופת המבחן שלי. כשהייתי 20 שבועות להריון, וכשהתפקיד שלי "כבר לא היה צריך". נותרתי מחוץ לתפקיד, בלי הכנסה קבועה ועם בן אדם חדש שהוקם רק בעוד כמה חודשים.
ש * ט.
בבריטניה אתה צריך ליידע את המעסיק שלך על ההיריון שלך לפחות 15 שבועות לפני תאריך היעד שלך, על ידי הממשלה, אילו הוראות חופשות לידה וכן חופשת לידה. תרגול רגיל הוא לחכות עד שתמלאו 12 שבועות לפני שתספר לאיש מלבד האחר המשמעותי שלך, מכיוון שכך הסריקה הראשונה מתרחשת וכשהסיכון להפלה מופחת.
שוב במציאות, הייתי צריך ליידע את המעסיק שלי על הלחמנייה שלי בתנור לפני 12 שבועות. לאמיתו של דבר, זה היה בערך שבעה-שמונה שבועות. סבלתי מבחילות קיצוניות שהניחו אותי לשולחן שלי ומאחל לבלימים ולהאפק את הדמעות. אמנם הייתי מקיא בפועל דבר ראשון בבוקר, גלי המחלה יגרמו לי כוח ללכת לשירותים ממש ליד המשרד הראשי כמה פעמים ביום להעביר את הברז והגיח על האסלה. לא הייתה לי ברירה אלא לספר למנהל.
התגובה שלהם הייתה צריכה להיות הדגל האדום הראשון שלי. הם הסתכלו עלי למעלה ולמטה ושאלו אותי ראשית אם ההריון מתוכנן, ושנית אם אני מאושרת. עליתי חיוך מעט מתוח וחשבתי שהדברים אכן יהיו בסדר. אחרי הכל היה לי מישהו בצד.
אבל זה לא ממש ירד ככה. בגלל מחלת הבוקר הרעה שלי, דלקת מתמשכת בחזה, צלעות מתוחים ושרירי החזה והעובדה שהיינו בחודש עם תאריך ההתעברות החזוי שלנו, הייתי זקוקה להרבה פגישות עם רופא.
העבודה נלקחה והוקצתה מחדש ללא אזהרה. נשארתי מחוץ לרשתות הדואר האלקטרוני ופתאום ציפיתי להיות לידע בלי קשר.
למרבה הצער, אלא אם כן הייתי יכול להוכיח במפורש שהפגישות שלי היו קשורות בהחלט להיריון שלי - כלומר עם מכתב מבית החולים - פסק הזמן שלי מחוץ למשרד הוצאתי מדמי החג שלי. או שהייתי צריך לפצות על מנת להבטיח שכל שעותי נרשמו כראוי. היה אפס דאגה לשלומי.
השווה את זה להכרזה שבן זוגי פרסם. הוא נדד למשרד כשהייתי בהריון של שישה שבועות ופשוט אמר, "אני שוב אהיה אבא." עמיתיו קיבלו לו כרטיס חתום על ידי כל מי שאיחל לשנינו בהצלחה. והוא הורשה להשתתף בכל אחת מהפגישות שלי, בלי לשאול שאלות.
כאשר הכרזנו סוף סוף לעולם הפראי הגדול, זה היה עם כל הפעמונים והשריקות שהיית מצפה לאמא בפעם הראשונה של המילניום. פוסט בבלוג, תמונת אינסטגרם מעוצבת בצורה מושלמת, ופוסט בפייסבוק שאפשר לנו לחלוק אושר עם הקרובים והיקרים לנו ביותר. ואז הלכתי לחלוק את החדשות עם עמיתי.
מסתבר שהם כבר ידעו. ובואו נגיד שהדברים ירדו משם. יהיה קל לומר שהדברים היו בראש שלי - היו לי אנשים שמרמזים את זה מאז - אבל אני רוצה לתת לעצמי קצת יותר קרדיט מאשר לדמיין שהשתולל.
כל ניסיון עבורי להתאים לעבודה סביב חיי המשפחה והתחייבויות לטיפול בילדים נתקל בדחייה ובוז. התחלתי להישאר מחוץ לפגישות, עם לקוחות ובלעדיהם. העבודה נלקחה והוקצתה מחדש ללא אזהרה. נשארתי מחוץ לרשתות הדואר האלקטרוני ופתאום ציפיתי להיות לידע בלי קשר. אבל נוסף על כך - ובוודאי שלא תיארתי לעצמי זאת - התחלתי לדבר עלי כאל שטויות מוחלטות על ידי המנהל שלי.
מסתבר, זה לא נדיר כפי שאפשר לחשוב. למרות שזה מרגיע שאני לא לבד, זה נורא לקרוא שזה קורה ומעלה במדינה. למעשה, מחקר שנערך בשנת 2015 הראה כי 54, 000 נשים מאבדות את מקום עבודתן מדי שנה בגלל אפליית יולדות. וזה לא רק בבריטניה. כמעט 31, 000 מקרים של אפליה בהריון הוגשו לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה בארה"ב בין אוקטובר 2010 לספטמבר 2015, מה שמעיד על הפרות של חוק אפליה בהריון, על פי השותפות הלאומית.
"אפליה נעה בין מעשים ממש עדינים, להעברת הערות ומעשים מפלים", מסבירה המובילה בבריטניה להפליית הריון, דניאלה איירס. "זה יכול להתרחש מרגע שעובד מודיע למעסיק שהם בהריון ועד לחזרתם מחופשת לידה. בתמורה, נשים מגלות כי חלו שינויים מהותיים בתפקידן ובעסק בו הן עובדות שלא התייעצו איתן, חלקן אף חוזרות ומגלות שאין להן עבודה לחזור אליהן מכיוון שהיא מיותרת בעוד שהן לא נעצרו ולא נאמר להם, או שהם מגלים שהוחלפו למעשה בכיסוי היולדות שלהם."
ביום השני האחרון שלי נאבקתי. הבטן שלי לא הצליחה להוריד מים והעליתי את כל מה שניסיתי לאכול. בשלב זה של השבוע כבר היו לי כמה מסרים מעוררי חרדה שהיו מלחיצים להפליא והביאו אותי לסבול של דמעות. לבי הלם בהקלדתי את ההודעה ושאלתי אם אוכל לחזור הביתה ולהתאושש במיטה במרחק מדהים מהאסלה. באי-רצון, בסביבות השעה 11 בבוקר, הרשיתי לעזוב.
הגעתי הביתה ומיד התמוססתי; נשברתי לגמרי. רק שעתיים אחר כך קיבלתי הודעות מאותו מנהל בדרישה לדעת מדוע לא הושלמה יצירה מסוימת - עקב בקשת הלקוח לראות את העבודה לפני העלאתה - יחד עם הצהרה שיש לי נאמר לי זאת בעבר וכי חוסר היכולת שלי להשלים את זה הפעם לא היה מקובל. ההודעות עלו על התעללות מילולית.
הדמעות התחילו שוב וקראתי לבת זוגי בבהלה. עמדתי להרפות, ידעתי זאת. בגיל קצת פחות מארבעה חודשים בהריון, הייתי הולך לעבוד.
התחלתי להתכונן לגרוע מכל. חיפשתי תפקידים חדשים, בידיעה עמוק בפנים שלעולם לא אתקבל לעבודה בשלב זה, התחמשתי בידע על אפליה מולדת, ושלחתי הודעות לשני קולגות בכירים בבקשה לקבל פרטים על החברה החיצונית שטיפלה במשאבי אנוש. שני האנשים הצביעו עלי על אותו אדם; המנהל שלי. דגלים אדומים מתנופפים בכל מקום.
ואז ידעתי שאני בהחלט בדרך החוצה. לא היה משאבי אנוש שגיבו אותי.
לקחתי את המחרת כיום מחלה; עדיין לא יכולתי להפיל מים. ובוודאי, דוא"ל (כן, דוא"ל) שהגיע אחר הצהריים מהמנהל המנהל, בו נכתב כי המבחן שלי אמור להסתיים בשבוע שלאחר מכן, והם הגיעו למסקנה שתפקידי כבר לא נדרש. ליווי הצהרה זו הייתה רשימת הסיבות לכך שלא הייתי מספיק טובה לתפקיד, כולל מספר דברים שמעולם לא התרחשו.
מסתבר שכך בדרך כלל זה יורד. "לעתים קרובות במקרים של אפליה בהריון ובאמהות", מסביר איירס. "קשה להראות כי מטופלים באישה בצורה לא הוגנת או מופלים לרעה על רקע הריונה או שהיא עוברת תקופת חופשת לידה."
אני מרגיש שנענשתי על כך שנכנסתי להיריון.
אז זהו, זה היה. זה הכל נגמר. מיד התחלתי לפרילנסר, בקושי הספקתי לעצמי מספיק כדי לגרד ולהצטרך לסמוך מאוד על בן זוגי. אמרתי לחברים ולמשפחה גרסה מעוותת מעט של האמת, ושאני חושבת להמשיך ולעצמאי לאורך כל הדרך.
האמת בפועל? אני מרגיש שנענשתי על כך שנכנסתי להריון ועל היותי לא טוב בחלק הראשון של המסע ההוא. נענש על שעשו בדיוק את מה שנשים זוכות לביקורת על העשייה, אך גם לא עושים אם במקום זאת הן מחליטות להתמקד בקריירה שלהן.
אפליה בהריון היא נושא שלילי מאוד. זה משפיע על אלפי נשים בכל שנה, החל מהערות עדינות לפיטורין על הסף, אך אנו יכולים לשנות את התרבות על ידי קריאתה.
