כשאני יושבת על הספה שלי, מנסה ללא פירות למקם את גופי ההרי באופן שלא יגרום לי אי נוחות, אני מרגישה בעיטה מהילד העתידי שלי. ואז עוד אחד. ואז עוד אחד. חיכיתי שנתיים וסבלתי דרך שלוש הפלות על הסיכוי להרגיש את הבעיטות האלה, וברגע הזה אני מוצפת בהכרת תודה. אני בן 31 שבועות ואני יודע, טוב מדי, כמה מזל שיש לי היריון ללא סיבוכים יחסית. אבל אז אני מקבל את הכאב האיום הזה בקטן בגבי והבטן שלי מתהדקת כשעוד התכווצות נוספת של ברקסטון-היקס עוברת ואני פתאום בחילה וגם רעבה. ובעוד הכרת הטוב לא נעלמת לחלוטין, היא מוסרת הצידה על ידי גירוי, התמרמרות ונכונות בלתי ניתנת להכחשה לסיים את ההיריון הארור הזה בהקדם האפשרי.
אני יודע שעלי להודות בלי סוף על היכולת להיכנס להריון ולשאת את ההיריון עד כה. אני יודע שעלי להתמקד בעיטות האלה ואיך ארגיש כשאחזיק את ילדתי בזרועותיי. אני יודע שכל כך הרבה אנשים שרוצים להיות בהריון לא יכולים להיות, או חוו את הכאב והבידוד של אובדן ההריון. אני יודע ש"הסיום המאושר "שלי - הריון שיכולתי להמשיך לסבול הרבה אחרי שעברו 12 השבועות המאיימים האלה - הוא לא הסוף שכל כך הרבה נשים יחוו. אבל לרוב לא מתעצבן מההריון שלי ומהכל מה שמגיע עם זה. לא פעם אני לא אסיר תודה במאה אחוז, אלא פשוט מפרק את דרכי בלבן במשך 40 שבועות (פחות או יותר) של הרגשה כאילו גופי נחטף על ידי גורם זר שאני לא יכול לשלוט בו. לא פעם אני אומלל.
על פי מרפאת מאיו, כעשרה עד 20 אחוז מכל ההריונות המאומתים מסתיימים בהפלה. נשים שעברו שניים או יותר הפלות רצופות נמצאות בשיאה גבוהה יותר של התנסות בהפלה נוספת בעתיד. אבל נשים רבות שעברו הפלות ממשיכות לשאת הריונות לאחר מכן ללימודים מלאים, ולכן רבים מאיתנו יודעים איך זה לאבד הריון ואיך זה להישאר בהריון מספיק זמן כדי ללדת תינוק.
עם זאת לעיתים רחוקות יש לנו הזדמנות לדבר בפתיחות ובכנות על כמה הריון, מחוסר מונח טוב יותר, מבאס. זה לא קל על הגוף, על הנפש או על הרגשות שלך, ובכל זאת כשנשים בהריון מקוננות על השבילים והתלאות של גידול בן אנוש נוסף בגופנו, אומרים לנו לעתים קרובות "לחשוב על הנשים שאינן יכולות ללדת תינוקות "או" לשקול את הנשים שעוברות הפלות ", כאילו השלמת רגשותינו ברגע שנראה שההריונות שלנו קיימים.
אם אנו נתמוך בנשים בהריון, כחברה ובאופן בו אנו טוענים כי עלינו, עלינו להפסיק לבייש נשים על כך שדנו בגלוי ובכנות על תסמיני ההריון שלהן וכיצד תסמינים אלו יכולים להשפיע על חיי היומיום שלנו.
אני לא רוצה להתלונן כל הזמן על תסמיני ההריון שלי לפני או לאדם שרק עבר הפלה. אני לא מבקש את החופש להתבכיין בעקביות על הבחילה שלי, הסלידות מהאוכל שלי או מנדודי שינה שלי לאישה שחוותה רק את הניסיון השלישי הכושל שלה להפריה חוץ גופית. אני לא מאמין שהרגשות שלי חשובים יותר מכולם, ולכן אני לא מחפש לגלגל קדימה מישהו שנאבק בעקרות רק כדי שאוכל לדבר על כמה אני לא מרגיש בנוח.
אבל הלוואי שיכולתי לדבר על החלקים המבהילים בהריון בלי לדאוג המזויף של אנשים המשתמשים באובדן הריון ואי פוריות כדרך לשלול כמה קשה יכול להיות הריון. אני יודע שנשים מאבדות את ההריונות בכל יום ויום. אני אחת מאותן נשים. אני יודע שנשים נאבקות עם עקרות. אני אחת מאותן נשים. אז אני לא צריך את קרן בקטע התגובות שתגיד לי שעלי לחשוב על אותן נשים ולהיות "אסירת תודה" על כל הכאבים והכאבים שלי. אני הנשים האלה, כן, אבל אני גם הנשים שלא יכולות לעמוד בהיריון. אנחנו יכולים, וגם הם, את שניהם. אנו יכולים לחוות את שניהם. אנחנו יכולים להתלונן על שניהם. אנחנו יכולים לגלם את שניהם.
על פי נתוני המרכז לבקרת מחלות ומניעה (CDC), כ -700 נשים מתות בכל שנה כתוצאה מהריון ו / או לידה. ארצות הברית היא אחוז התמותה האימהי הגרוע ביותר בעולם המפותח, ועבור נשים שחורות יש סיכוי גבוה פי שלושה עד ארבע למות מסיבוכי הריון ו / או מלידה מאשר נשים לבנות. אלה נתונים סטטיסטיים מצמצמים, ליתר ביטחון, והוכחה לכך שהריון איננו שיא של 40 שבועות של רגשות טובים. אבל זה לא צריך להיות שנשים בהריון, אני עצמי כולל, להישען על עובדות קורעות לב אלה כהצדקה להרגיש פחות ממרגשות בגלל הכאבים והכאבים שמגיעים עם ההיריון. גם אם אתם חווים הריון ולידה ללא סיבוכים, הלחץ על הגוף, הנפש והרגשות של האדם אינו חשוב. אם אנו נתמוך בנשים בהריון, כחברה ובאופן בו אנו טוענים כי עלינו, עלינו להפסיק לבייש נשים על כך שדנו בגלוי ובכנות על תסמיני ההריון שלהן וכיצד תסמינים אלו יכולים להשפיע על חיי היומיום שלנו. עלינו להפסיק להשתמש בכאב של חלקם כדי להמעיט בערך או להתעלם מכאבם של אחרים.
אני לא מתביישת בהפלות שעברתי. אני לא מתביישת לומר שלאחר שסיימתי אותם אני מרוגזת מההריון הנוכחי. אני זוכר איך זה שאומרים לי רופא אוהד שאין פעימות לב. אני יכול לזכור גם תקופה בה גופי הרגיש כמו שלי ובלי בושה, לפספס את הזמן הזה בצורה אדירה.
שנאת הריון לא אומרת שאני לא אסירת תודה על כך שהייתי בהריון. הלוואי שההריון שלי ייגמר מהר ככל האפשר זה לא אומר שאני לא חושבת ולתמוך בנשים שרוצות, אבל לא יכולות, להיכנס להריון. לדבר על הרגעים הפחות אידיאליים של גידול אנושי נוסף בגופי לא אומר שאני לוקח את היכולת הזו כמובן מאליו.
אני עדיין אוהב להרגיש את בעיטות התינוק העתידי שלי; הבעיטות שכל כך חיכיתי להרגיש. אבל כשמדובר בהריון, אני פשוט לא אוהב את השאר.
