כשגיליתי שאני בהריון, לימדתי שלוש שיעורי יוגה בשבוע באולפן יוגה חם. גרנו בברוקלין, ניו יורק, בלי רכב ותיעבתי את התחבורה הציבורית כך שהלכתי בעיקר לכל מקום שנמצא במרחק הליכה סביר. הייתי טבעוני והייתי מודע לחומרים שבאוכל אכלתי, שתיתי שייקים ומיץ ירוק כמו כל אלפי שנה אחרים בעלי מודעות לבריאות ולקחתי שניים עד שלושה שיעורי יוגה בשבוע בראש השיעורים בהם לימדתי. הייתי במצב הגופני הכי טוב שאי פעם הייתי ולכן חשבתי שההיריון הולך להיות משב רוח. דמיינתי שאני פשוט אמשיך בחיי כשגדלתי בליטה בגודל אבטיח מתחת לחולצה שלי ולא יהיו לי כאבים וכאבים שנשים רבות אחרות סבלו מכיוון שגופי היה חזק ומסוגל ואם אוכל לעמוד בקביעות להחזיק תנוחות של חצי ירח בחדר של 90 מעלות מאשר יכולתי לעשות הכל, נכון? שגוי. למרות כמה בריא וכושר חשבתי שאני, ההריון שלי היה סיוט.
כמעט מייד לאחר בדיקת ההיריון החיובית שלי, גל של מיצוי עלה עליי. כמה ימים בקושי הצלחתי לקום מהמיטה בבוקר. התחלתי בעבודה חדשה לגמרי שבועיים לפני שגיליתי שאני בהריון והייתי צריך להסתיר את התשישות שלי, כמו גם את הדמות הנפוחה שלי, מכל מי שעובד. התקשרתי לחולים הרבה בשבועות הראשונים האלה כי לא יכולתי לקלף את עצמי מהספה ואם הייתי מצליח להכניס את עצמי למקלחת הייתי מקבל כל כך בחילה וסחרחורת בזמן שאני מתכונן שאצטרך לשכב שוב. השתמשתי בכל תירוץ בספר מאסטמה לשפעת ואפילו במקרה חירום או שניים. יכולתי לחוש את סבלנותם איתי הולכת ונמוגת אבל פחדתי לומר להם שאני בהריון עד שתקופת המבחן שלי תסתיים. ידעתי שהם לא יכלו לפטר אותי בגלל ההריון שלי, אבל לא הייתי בדיוק העובד הכי מהמם באותה נקודה ולא הספקתי שהם יכולים להחזיק את ההיעדרויות התכופות נגדי. ככל שחלפו הימים והשבועות, התחלתי לאט לאט להבין שאני לא מתכוון להיכנס להיריון המאושר והקליל שדמיינתי כשניסיתי להרות.
הייתי הולכת לשיעור רק לסיים את הנחת המחצלת כי לא הייתי צריכה אפילו אנרגיה לעמוד.
למרות שבקושי הצלחתי לפרוץ את זה בעבודתי, הייתי כל כך נרגש ללמד יוגה לאורך כל ההיריון. צפיתי בכל כך הרבה מהנשים בסטודיו שלי מלמדות עד הלידה וחשבתי שאין שום דבר יותר בטן מאשר מכנסי יוגה וחזיית ספורט. ניסיתי להמשיך ללמד ולתרגל בתדירות גבוהה כמו שהייתי לפני ההיריון, אבל הייתי כל כך עייף לעזאזל והחום החמיר את זה פי עשרה. הייתי הולכת לשיעור רק לסיים את הנחת המחצלת כי לא הייתי צריכה אפילו אנרגיה לעמוד. התחלתי להכניס הרבה שיעורים מכיוון שהמחשבה להיות בחדר חם שהריח כמו תערובת של זיעה וקטורת גרמה לי להתלהם. מבחינה גופנית הרגשתי נורא והתחלתי להרגיש גם די מטורפת נפשית. הרגשתי חלש בגלל שלא הייתי מסוגל לדחוף את העייפות. ידעתי שאני צריך להקשיב לגופי ולהיות רגיש לעובדה שאני מגדל בתוכי עוד אנוש - שזו עבודה רבה, בטח, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שאני מאבד את עצמי, עייף מדי לעשות הרבה מכל דבר.
הצלחתי לעבור את זה בחמשת החודשים וחצי הראשונים בעבודה, כשהייתי מסתיר את הבליטות הגוברת שלי מאחורי סוודרים מגושמים ואז שמלות זורמות, מבלי לגלות את ההריון שלי. ברגע שמזג האוויר התחמם והגבורה התקשתה להסתיר הגעתי נקייה והתברר שהם חשדו בזה לאורך כל הדרך, כך שבאמת לא התעתעתי באיש. ואז, יום חם אחד ביוני, הקפצתי על כדור היוגה שלי בשולחן העבודה כשהסתכלתי על קרסולי וראיתי שהם התנפחו לגודל גזעי העצים. שיערתי שאני בהריון, היה חם והנפיחות הייתה תקינה. היה לי פגישה של מיילדת מאוחר יותר באותו היום אז הייתי מעלה את זה והיא הייתה מרגיעה אותי שהכל בסדר.
עזבתי את העבודה מספר דקות מוקדם, הלכתי בחמש הבלוקים לפגישה שלי, ישבתי על שולחן הבדיקה וחשפתי את קרסולי הענק. המיילדת שלי כרכה שרוול לחץ דם סביב זרועי, כשהרגשתי שהיא מתהדקת סביב זרועי יכולתי לשמוע אותה משמיעה קצת "hmmpf", כאילו שהיא הייתה מבולבלת בגלל משהו. היא אמרה לי לקחת נשימה עמוקה ושאלה אם אני עצבנית. היא לקחה את לחץ הדם שלי בפעם השנייה ואז אמרה לי שהיא רוצה שאעבור לחדר המיון, שלחץ הדם שלי היה גבוה מדי והיא מודאגת. התקשרתי למונית והגשתי את כמה החסימות לבית החולים תוך כדי שליחת SMS בקדחתנות לבעלי שעבד שעה וחצי משם, וביקשתי ממנו לפגוש אותי שם ברגע שהוא יכול.
כבר לא הייתי טבעוני, עליתי 40 פאונד, סבלתי מלחץ דם גבוה וממש לא יכולתי ללכת בשני רחובות בלי להתנפח כמו בלון, להיות סחרחורת ונאלץ להתיישב.
אחרי כמה שעות של שכיבה במיטה בבית החולים כשמוניטור הלב היה קשור לבטני כדי לוודא שבני בסדר, אובחנתי עם רעלת הריון. במקור אמרו לי שאצטרך להיגרם לי כמה ימים לאחר מכן, בשבעה חודשים בהריון, אבל אחרי שראיתי רופא בסיכון גבוה, אמרו לי שאוכל לחכות עד לתאריך היעד שלי כל עוד אני שומרת על לחץ הדם שלי גם בני וגם אני היינו בריאים. אמרו לי שאני לא צריך להיות במנוחה מלאה במיטה אלא שאסור לי לעבוד או לעשות שום דבר מלבד לטפל בעצמי ובתינוק הגדל שלי. הפסקתי ללמד ולתרגל יוגה, יצאתי לחופשת לידה חודשיים מוקדם וביליתי את שארית ההריון שלי בטרוף בין פגישות הרופאים והסתכלות על אבודים בפעם הרביעית. למרות שהייתי אסירת תודה לשנינו בריאים, הרגשתי שאיכשהו נכשלתי בעצמי בכך שלא עברתי את ההיריון האנרגטי והכושר שדמיינתי. כבר לא הייתי טבעוני, עליתי 40 פאונד, סבלתי מלחץ דם גבוה וממש לא יכולתי ללכת בשני רחובות בלי להתנפח כמו בלון, להיות סחרחורת ונאלץ להתיישב. הרגשתי כאילו גופי בגד בי איכשהו, או שבגדתי בגופי - אחד מהם.
אחרי תשעת החודשים שהרגישו כמו תשע שנים, נגרמו לי הבן שלי נולד יומיים לאחר תאריך היעד שלו. כעת, כשבני בן שנתיים ומספיק זמן עבר, אני מסוגל לראות איזו תמצית זעירה של תשעת החודשים האלה היו למעשה בחיים שלנו כאם ובן. למרות שההריון שלי באמת הכה אותי פיזית, זה גם השפיע עליי נפשית ואני עדיין מתאוששת שנתיים אחר כך. במקום החוויה הקסומה והטרנספורמטיבית שחשבתי שיהיה לי, הרגשתי חלשה, שבורה ולא מוכנה לקראת השינויים שגופי עבר.
למרות שאולי אני לא מסתכל אחורה על ההריון שלי בחיבה, אני אסיר תודה לבני המאושר והבריא ועל מה שלמדתי על עצמי בתהליך. למרות שלא ידעתי את זה באותה תקופה, למדתי את השיעור הראשון והחשוב ביותר שלי בנושא האימהות: שאתה לא יכול לשלוט על הכל ולפעמים אתה פשוט צריך להירגע וליהנות מהנסיעה. בסופו של דבר לא היה משנה כמה הייתי בריאה או כמה שייקים ירוקים שתיתי או כמה חזק חשבתי שאני - אמא טבע עדיין הצליחה לבעוט לי בתחת.
