כשהתינוק הראשון שלי התחיל לאכול מוצקים, הייתי נחוש לעשות הכל נכון. חשפתי אותו למגוון רחב של טעמים ומרקמים והגבלתי בקפדנות את כמות הממתקים שהוא לקח - אפילו ממתקים בריאים כמו פירות. לא רציתי שהילד שלי יהיה אכלן בררן והייתי גאה מאוד שבגיל שנתיים חומוס ועדשים היו מהאוכלים האהובים עליו. ובשנים הבאות, כדאי שתאמין שהייתי יותר ממעט זחוח בהצלחת ההורות שלי.
אבל אז נולד בני השני. שוב התחלתי לבחור במכוון את מגוון המזון הבריא ביותר שיכולתי להציע. עוגת יום ההולדת הראשונה שלו הייתה אוכמניות והמתקה במולסה, על בכי בקול רם! (לא, זה לא היה טוב במיוחד.) אבל כשהוא נכנס לפעוטות, התברר עד מהרה שהדברים היו קצת יותר מורכבים הפעם.
זה היה פשוט לא נוח ומעורר זעם מכדי שיהיו שתי קבוצות כללים נפרדות.
מכיוון שהייתי עכשיו אמא לשניים, הייתי הרבה יותר עסוק ועייף ממה שהייתי כאמא בפעם הראשונה. מצאתי את עצמי מושיטה חטיפים ארוזים לעתים קרובות יותר ומכניעה כשבני המשפחה הציעו לנערים פינוק מתוק. וכילד בן 5 הזקן שלי היה זכאי לקלות יותר בתזונה שלו. לא רציתי להגיד לא למה שילדים אחרים בתאריכי משחק או במסיבות יום הולדת ערכו, אז הוא הסתדר עם הרבה יותר ממה שהיה כשהיה בן 1. וזה היה פחות או יותר בסדר, כיוון שהוא עדיין היה נהדר אוכל. הבעיה היחידה הייתה, שילדי בן השנה הנוכחי זכה לעיתים קרובות באותן הרשאות. זה היה פשוט לא נוח ומעורר זעם מכדי שיהיו שתי קבוצות כללים נפרדות.
אני כל הזמן שואל את עצמי 'האם הוא בררן מכיוון שהייתי עצלן יותר כהורה, או שהיה בררן כזה בלי קשר?'
הבן השני הזה הוא עכשיו בן 4, והאכילה בררן שלו מוליכה אותי לאורך הקיר. אני כל הזמן שואל את עצמי "האם הוא בררן מכיוון שהייתי עצלן יותר כהורה, או שהיה בררן כזה בלי קשר?" אין דרך לדעת, כמובן, אבל זה נותן לי מה לחשוב עליו כשאני חותך בחשש כל גוון של מה שעשוי להיראות אדום מרוחק מהאפרסקים הפרוסים שלו.
בני ואני שנינו עקשניים כמו שוורים, והמחלוקת בדבר מה הוא לא יאכל לא אחת גורמת לעיתים קרובות להתנגדות סוערת. אולם מחקרים מראים כי ההתמודדות עם אוכל אוכל ברר על ניסיון בניסיון לאכול מזון חדש אינה יעילה. התזונאית איליזה שפירו מספרת לרומפר כי לחימה על דחיית מזון רק גורמת את הארוחות לאי נוחות והילד שלך פחות סביר לאכול. מצד שני, הורים שאוכלים עם ילדם בשולחן ומקיימים שיחה נעימה יוצרים אסוציאציות חיוביות עם אוכל שעלול, עם הזמן, לגרום לכך שהילד סקרן לנסות דברים חדשים. עם העובדות הללו בראש, אני מנסה ללמוד לשחרר שליטה על הארוחות ולהתמקד בחיבור לילד שלי במקום. באופן לא מפתיע, כשאני עושה זאת הארוחה שלי היא גם מהנה הרבה יותר.
אחד הדברים המטורפים (אבל גם סוגים מדהימים) בהורות הוא שאנחנו לא יכולים לשלוט בילדינו: הם מי שהם.
זה קל מדי בשביל להתחרפן ולהניח שהאוכל הבררן שלי יגדל לא בריא וייאוש לחלוטין מכל האוכל הירוק; כאילו שהוא לא אוכל הלילה ברוקולי פירושו שהוא יאכל מקדונלדס שלוש פעמים ביום כשהוא בן 40. חשיבה קטסטרופלית מהסוג הזה לא עושה לי טובות. גם זה לא מדויק, לדברי התזונאית אמנדה קפריגליונה, שאומרת שילדים של רומפר עשויים להיות צריכים להיחשף למזון 30 פעמים לפני שהם מוכנים לנסות את זה. המספר הזה מנפח את דעתי, אבל הייתי משקר אם הייתי אומר שזה לא נותן לי מעט תקווה. אולי הוא בכלל לא נידון למחלות לב.
אם למדתי דבר אחד מהניסיון שלי עם הורות ואוכל, זה שאסור לי לשפוט הורים אחרים. יש ילדים שיאכלו בררנים ללא קשר לאופן שבו "מושלם" הוריהם מציגים אוכל ובריאות. חלק מהילדים עשויים להיות בררנים בגלל נסיבות משפחתם שאולי אפילו אינני מכיר. יש ילדים שאוכלים בררן מכיוון שיש להם צרכים מיוחדים והם רגישים למרקם וצבע.
אחד הדברים המטורפים (אבל גם סוגים מדהימים) בהורות הוא שאנחנו לא יכולים לשלוט בילדינו: הם מי שהם. אנו מנסים לעצב אותם לטובה, כמובן, אך בסופו של דבר הם אנשים יחודיים. אז עד שבני מתחיל לאכול יותר מארבעה אוכלים, אני עושה כמיטב יכולתי ליהנות ממנו בזמן שיש לי אותו ולא לבזבז את הימים בכעס ובלחימה. אבל שוב, אני גם לא אומר לו ששחלתי קצת תרד לרוטב הספגטי שלו.
