בפעם הראשונה שהלכתי ללידה במסיבה, חבר שלי תפס בזרועי ואמר, "לקח לי שנייה להכיר אותך. חשבתי, 'מיהי האמא ההיא?' 'הרגשתי שהיא פשוט סטרה לי בפרצוף. בטח, היה לי תינוק על המותן. וכן, היא התינוק שלי. אבל המחשבה שמישהו יראה אותי ומעז לחשוב, "מיהי אותה אמא"? מאה אחוז לא. זו לא שאלה לגבי. לגופי לקח תשעה חודשים מתוקים לגדל בן אנוש עם דברים כמו ציפורניים, בתי שחי, וגבות עיניים, אבל איכשהו שכח להודיע למוחי על שינוי החיים הגדול הזה.
בלילה שפגשתי את בעלי, דיברנו איך נפרדתי לאחרונה עם מישהו כי הוא לא היה בטוח שהוא רוצה להקים משפחה. באופן דומה, הוא פשוט הושלך מכיוון שהוא לא ידע אם הוא רוצה ילדים. מסיבה זו אפילו לא התייחסתי לבעלי כבן זוג פוטנציאלי. באותה תקופה הרגשתי שאני רוצה תינוק, אבל ככל שהתקרבתי למציאות ההיא פחות נראה לי מושך. ראיתי את החברים נאבקים אחרי לידה, ראיתי את הלילות חסרי השינה על פניהם, שמעתי את זעקותיהם האינסופיות של תינוקות קוליקים, והייתי עד לחברים שחווים זעם טהור כלפי בני זוגם. זה הפחיד אותי עד עצם ליבי.
ואז נכנסתי להריון. כאדם חרד מטבע הדברים, רדפו אותי הרעיון שאני כנראה יוצר מפלצת שתהרוס את חיי. זה הרול הגדול ביותר של הקוביות שיש - הרבה יותר גדול מאשר כשאתה מנסה להשתמש בשמלות כלה מטורפות מדוגמאות ומישהו מצמיד לך את זה בעזרת קטעי מתכת ענקיים ואומר, "אתה לא סתם אוהב את זה?" הבת שלי יכולה להיות באמת מבריק עם לב זהב, או ילד שד רודני. אבל ערכתי ברית עם בעלי: אם היא תתחיל להרוג בעלי חיים קטנים היינו מדווחים עליה מייד לרשויות. למדתי דבר או שניים מאת אוליביה בנסון של חוק וסדר.
הבת שלי יכולה להיות מבריקה באמת עם לב זהב, או ילדת שדים רודנית. אבל ערכתי ברית עם בעלי: אם היא תתחיל להרוג בעלי חיים קטנים היינו מדווחים עליה מייד לרשויות.
עכשיו כשהיא כאן, אני יכול לומר בבטחה שאני המום ומושפל מהאמא-איקרית החדשה הזו. הליבה שלי עדיין מפחדת, אבל היא גם מאוהבת עמוקות. אני מסתכל אחורה וחושב על כל הדברים שלקחתי כמובן מאליו. נהנה מכוס קפה מתחילתו ועד סופו, מתקלח בלי לראות את התינוק הכי מקסים שראיתי קקי לרגלי, את החופש לעיין במעברים במכולת לבד, לתכנן תוכניות שאוכל לשמור, סקס, ללכת ל שיעורי התעמלות, הזמנת עיסוי ברגע האחרון, טיול בסוף השבוע בסן פרנסיסקו, בלי כתמים מסתוריים בכל בגדיי, אוכלים ארוחה בלי ידיים דביקות למצוא את דרכן לצלחת שלי, לבזבז זמן לקנות לי את הבגדים הכי חמודים. לילה שיכור מאוחר, נשבע בנטישה ומשאיר מספריים על מדף נמוך. כמו כן, סקס.
אפילו יותר מפתיע, יש דברים שנהגתי ליהנות מהם שנראים עכשיו מגוחכים. הכי מזעזע הוא ללכת לסלון. פעם אהבתי להיכנס לכיסא הסלון הזה. יכולתי לשבת ולדפדף במגזינים; אהבתי עיסוי בקרקפת במהלך השמפו. הידעת, זה לוקח לנצח לקבל גזרה וצבע? מדוע זה מעולם לא עלה בדעתי? עכשיו, הכל מרגיש כמו עינויים. בכנות, שלוש שעות שיחות חולין? אני מעדיף שיהיה לי שיער רע.
טיסות הן סיוט חי. אלה היו בעבר שעות חופשיות בהן יכולתי לקרוא, לצפות בסרט ולהירדם בין זרים בעמדת הפה הכי מצערת ולא היה אכפת לי בכלל. עכשיו כשאני עולה על המטוס עם ילדתי הקטנטנה אני מתחיל לספור את הדקות. אני תוהה אם אני נראית מטורפת בניגוב המושב, או משוגעת על כך שלא מחיתי את המושב. אני תוהה אם אצטרך את הבגדים הנוספים שהבאתי עבורה ועבורי כי היא עלולה לחרבן את עצמה, את המושב ואת הבגדים שלי, לא פעם. אני תוהה אם הדיילת אפילו תגיש לי כוס יין נחוצה מאוד בזמן שאני מניקה. ובדיוק כשאני נשברת ודוחפת אייפד לפני פניה הזעירות והמרגיעות, היא לוקחת אותה וזורקת אותו מעבר לרחבה, ופוגעת באדם שמנמנמת בדרך. אני עדיין עובד על השכלת כתפי, 'אני כל כך נורא, אני אמא זבל'.
הידעת, זה לוקח לנצח לקבל גזרה וצבע? מדוע זה מעולם לא עלה בדעתי? בכנות, שלוש שעות שיחות חולין? אני מעדיף שיהיה לי שיער רע.
ועוד דבר משמח שלא יהיה שוב אותו הדבר: חופשה. לא רק שאנחנו לא ישנים, גם לנו אין גישה עוד לנוחיות הבית לבדר ולהסיח את דעתנו. זה אומר כל כך הרבה נשיאה של שק כבד של תינוק. זה לא מרגיע, שעבור רוב האנשים מוטבע בהגדרת החופשה. ואם אתה אני בהחלט תזרוק את הגב. אבל לא כשאתה בחופשה שלך כשזה יהיה תירוץ טוב להישאר בחדר המלון ולנוח. אם אתה אני, זה יקרה כשאת סוף סוף תהיה בבית, 20 דקות אחרי שגררת את פיסת המטען האחרונה שלך דרך הדלת. אבל עם טלאי אייס הוט על גבי, שורשים בגודל של שני סנטימטרים, מכוסים בחומר צואה, כשהם מסתכלים על קפה תמיד כמה מטרים מהישג יד ומנסים למחות את פניו של ילד שמכנה אותי שוב ושוב "דאדא". באמת מעולם לא היה מאושר יותר.
