יש לי רצף תחרותי. אם יש משחק, אני רוצה לשחק אותו - ואני משחק כדי לנצח. אני אוהב משחקי לוח כמו סליחה ובוגלה. אני אוהב קערה ומשחק חצים. אני אוהב להיות הרוכב המהיר ביותר על שביל האופניים וההליכון המהיר ביותר על מדרכה עירונית.
עם זאת, הנקה הייתה משחק אחד שלא זכיתי בו. למעשה, זה כמעט הרג אותי רגשית. מבחינה פיזית זה גם גבה ממני מחיר - אבל ההיבט הרגשי של הנקה ממש הכניס אותי.
אחרי שילדתי התחלתי להאמין שאני אהיה מניקה כוכב נוצצת, ושאני מגדלת את התינוק שלי על חלב אם לבד. אבל התחלתי להוסיף עם פורמולה די בשלב מוקדם, כי בכנות, נמאס לי לחלוק את גופי עם התינוק שלי. ובעוד אני בטוח שהתוספות הצילו אותי, לפחות מבחינה רגשית, זה גם גרם לי להרגיש עמוק, בושה עמוקה.
לאחר ימים בבית החולים עם הרופאים בשיטות שונות של השראה ללא הועיל, היה לי קטע חירום. האפידורל שלי נעלם במהירות לא שפויה ולקח לי זמן עד שהחלב שלי נכנס, אז נשלחתי לחדר משלי בזמן שהתינוק שלי נשלח לחדר הילדים, שם קיבל חלב תורם.
לא הרגשתי כמו אמא נהדרת. הרגשתי כאילו כל האנרגיה שלי עוברת בתהליך ההנקה. הרגשתי שהגוף שלי כבר לא היה שלי.
אחרי שהגעתי הביתה, החלב שלי נכנס והדברים התחילו להתקדם יפה. הרגשתי טוב, כמו הדימוי של אמא שנעשתה בטבע. אחרי הכל, הצלחתי לעבור את תהליך הלידה הקשה וכעת האכלתי בהצלחה את התינוק שלי. איזו אמא נהדרת, אמרתי לעצמי. אבל לא הרגשתי כמו אמא נהדרת. הרגשתי כאילו כל האנרגיה שלי מועברת לתהליך ההנקה, וכמו שגופי כבר לא היה שלי. גם אני הרגשתי עצובה רוב הזמן.
אני מניח שהתחלתי בציפיות לא מציאותיות לגבי איך זה יהיה ללדת. חיכיתי 10 חודשים ארוכים כדי להכיר את הישות הקטנה הזו, אבל בהתחלה אתה לא יודע לדעת עליהם הרבה, פרט לאילו קריאות פירושן "אני רעב" ואילו פירושן "החלף את החיתול שלי. " אני מניח שלא הרגשתי שאני מחזיר לו משהו, מה שהקשה על התחושה שאני נותן לו כל כך הרבה מהאנרגיה שלי, שלא לדבר על הגוף שלי. בנוסף, בזבזתי את כל זמני לחלל את עצמי מחדש כדי להגדיל את ההיצע שלי, אז פיפיתי כל הזמן, מה שלא היה כיף.
בסופו של דבר התחלתי גם לשאוב, אבל גם זה היה קשה לגופי. כמה זמן עבר מאז שהוא אכל ממני?, הייתי תוהה כל הזמן. האם אוכל להוציא מספיק בדרך זו? האם ברצינות יש לי כוסות פלסטיק שנשאבות לציצים שלי? האם אני באמת צריך לנקות כל חתיכה וכל כלי אחרי כל שימוש, ולספור בשקט את כל טיפות החלב העוברות בצינור?
"אני אוהב אותו, אני כן - אבל הוא כל כך רוצה ממני", הודיתי.
יום אחד ביקר אותי חבר להגיד שלום. ישבתי בפינת הסלון שלי, התינוק שלי מאוזן על הכרית הזולה, מחוברת לפניי. "הוא ממש ממני ממני, " אמרתי לה והמצח שלי היה תלול. תיזמנתי את הדקות שהוא בילה בכל ציצית, כתבתי את זמני האכלה שלו והתפללתי שהוא לא יראה סימני רעב.
הבטתי בעיניה. "אני אוהב אותו, אני כן - אבל הוא פשוט כל כך רוצה ממני, " אמרתי.
אני לא זוכר מה הוביל לתוסף. עייפות, קרוב לוודאי. אבל יום אחד אמרתי לבעלי לשלוף איזו נוסחה ולערבב אותה בשבילי. הוא לא אמר מילה. לא היה אכפת לו כיצד התינוק שלנו עונה על צרכיו, רק שהם נענו. והייתי כל כך אסיר תודה על תמיכתו.
ערסתי את התינוק שלי בזרועותי והאכלתי לו את הנוסחה. ולעולם לא אשכח מה קרה: בפעם הראשונה בזמן האכלה שלו, התפללתי אליו. הרגשתי שאני לא מההתחלה. הייתי חופשי פשוט להאכיל אותו מהבקבוק הזה ולשיר לו כל הזמן. סיימתי. ללא מעצורים. חופשי.
עד שוויתרתי על ההנקה, היחיד שגרם לי להרגיש אשם היה אני.
כשהייתי בבית, האכלת הנוסחה של בני גרמה לי להתבייש, אבל בצורה שקטה ועדינה. כשראיתי אם אחרת עינה את מיכל הפורמולה, האכלתי אותו כשהיינו בחוץ, אבל זה ממש כאב. דמיינתי שהיא מוצאת אותי חלשה, שהיא לא חושבת שאני אמא טובה או אמא אמיתית. דמיינתי שגם הפטמות שלה עקצו והדלפו, ובכל זאת היא נלחמה כל הדרך. דמיינתי שהיא נלחמה קשה ממני להאכיל את התינוק שלה. למרבה המזל, איש מעולם לא אמר לי מילה על הנוסחה. אבל ההכרזות של "שנה של 100% חלב אם לתינוק שלי!" שראיתי כל הזמן בעדכון הפייסבוק שלי הספיקו כדי לשכנע אותי שהם רוצים.
הצלחתי להניק במשך כשלושה חודשים בערך, ובמשך מחצית מהזמן הזה השלמתי. כשעברנו לנוסחה במשרה מלאה אחרי ציון שלושת החודשים, לא היה לי אלא תמיכה במעגל שלי. בעלי האמין שהכי טוב לי מבחינה רגשית, ואמי נשבעה שהתינוק שלי יתברר בסדר. הטוויסט הגדול מכולם היה שעד שוויתרתי על ההנקה, היחיד שגרם לי להרגיש אשם היה אני.
אבל עמוק בליבי, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. עדיף לתת לו את הנוסחה, אם פירוש הדבר שבעוד שהאכלתי אותו, הסתכלתי עליו בשקט, התיישבתי אליו ושרתי. היה עדיף לו כי באותה תקופה היה לי יותר טוב. ואסור שיהיה בזה שום בושה.
