אירחתי מסיבה לחנוכת בית בדירתי, וחברתי פטריס אמרה לי שהיא הזמינה חברה גברית ותיקה שלה שלדעתה היא אולי התאמה מושלמת עבורי. ברגע שהוא נכנס, עולמי השתנה. הוא היה גבוה, אך מבנה גופתו הקבורה נחתך בגומות חמודות והחיוך הגדול והחם ביותר שראיתי על גבר. נפלתי בשבילו מייד, כמו שאומרים. במבט לאחור, מעולם לא חשבתי שאגמור מחדש את הרגע הזה כמשהו שעלי לשרוד, מעמדי בעתיד כניצול אלימות במשפחה.
האיש הנאה הזה הקסים אותי ואת שני ילדיי, דג'אי וטיף, בני 13 ו -10, ומהר מאוד הפך לחלק מחיי היומיום שלנו. הוא קם כל בוקר ועזר להלביש את הילדים. הוא בישל ארוחת בוקר מרושעת. הוא לקח את שלושתנו לפארק והשגיח עלינו כל הזמן. הילדים הרגישו בטוחים סביבו, ובשל כך, גם אני.
חשבתי שפגעתי בכל הקופה. תוך מספר שבועות קצרים עברתי מלהיות רווקה ובודדה להיות עם מה שתמיד חשבתי שאני רוצה - גבר בחיי, ויתרה מכך, אדם שאהב את ילדיי, היה עבודה יציבה והביא הביתה משכורת קבועה. עברתי כל כך הרבה גברים רעים שלא הרגשתי שמגיע לי אחד טוב. אולם לא עבר זמן רב עד שהתברר טבעו האמיתי. אני ניצול מהתעללות במשפחה וזה הסיפור שלי.
כשהדברים התחילו להסתכל על הבית, שמתי לב עד כמה הוא מגן על ילדי. הוא גם הגן עלי. כשביקרתי את אמי, הוא היה מופיע כעבור שעה כדי לוודא שאנחנו בסדר. חשבתי שההגנה שלו באה מתוך אהבה, אבל אמי לא קנתה את זה. היה לה ניסיון חיים רב ממני, וידעתי שמשהו קצת לא היה. היא מצאה אותו מוזר ורכושני.
אמי ואני התווכחנו על כוונותיו. חשבתי שאמא שלי מקנאה באושר ובביטחון שלי, והתעצמתי בגלל שהיא לא מבינה מה היה לי כי מעולם לא היה לה את זה. אחותי חשדה גם כלפי החבר שלי. היא תיארה אותו כ"גבר מרושע למראה. "חשבתי שהוא סתם אדם רציני מטבע הדברים והסברתי לה כמה אכפת לו מהמשפחה שלי.
לא רציתי לבצע הפלה, אבל גם לא רציתי לאבד את הביטחון שהביאה אותי בחיי. לא רציתי לשמור על התינוק ולאבד אותו תוך כדי.
בוקר אחד התעוררתי בתור בחילה והתחלתי להקיא בשירותים. הוא רץ לבית המרקחת כדי לעבור בדיקת הריון. זה היה חיובי.
הוא שכנע אותי כי אין לי שום אפשרות ללדת תינוק ואמר שאין לנו ברירה אלא להפיל. למען האמת, לא רציתי לבצע הפלה, אך גם לא רציתי לאבד את הביטחון שהביאה אותי בחייו. לא רציתי לשמור על התינוק ולאבד אותו תוך כדי. זו הייתה החלטה מביכה.
כשישבתי במרפאה וחיכיתי לפגישה שלי, ידעתי שאני לא רוצה לקבל את הנוהל. נפגעתי והתבלבלו וחיפשתי תשובות. אם הוא באמת אוהב אותי, מדוע הוא לא ירצה שאוולד את התינוק שלו? שאלתי את עצמי.
עזבתי את המרפאה לאחר ההליך כואב, עצוב ולא בטוח אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה. ואז ראיתי אותו אוחז בפרחים מול מונית שהוא ברד לנו. בנסיעה הביתה הוא הסביר כמה שבור לב והסביר שזה לא יקרה שוב.
חודשיים אחר כך נכנסתי שוב להיריון. התינוק, קרלוס, הועבר בהצלחה דרך גזרת ה- C. כשביקשתי להחזיק אותו מעט אחר כך בהתאוששותי האחיות לא הצליחו למצוא את התינוק שלי או את אביו. הם חיפשו אותו במשך יותר משעה בבית חולים בזמן שנבהלתי. איפה לעזאזל התינוק שלי ואיפה הוא לעזאזל? מה הוא עשה?
לבסוף הוא חזר לחדר הלידה כשהוא מחזיק את התינוק שלנו. איכשהו, הוא הצליח להשיג את קרלוס בלי שהאחיות ידעו. הוא אמר שלא אכפת לו מה בית החולים או חשבתי - הוא צריך לקשר עם התינוק שלו.
כשהוא מונע על ידי אדרנלין צרחתי, "תן לי את התינוק הארור שלי!"
הדברים החלו להתדרדר משם. הוא הפך לרכוש את קרלוס והיה מסרב אפילו לאפשר לי להאכיל אותו. בכל פעם שהוא העביר את התינוק הוא גרם לי להרגיש שאני זר שמחזיק את התינוק שלו. הבנתי שאמי ואחותי צדקו. הוא ניסה לשלוט בי ובכל מה שעשיתי.
האינסטינקטים האימהיים שלי בעטו בפעם הבאה שהוא סירב למסור לי את קרלוס לצורך האכלתו. כשהוא מונע על ידי אדרנלין צרחתי, "תן לי את התינוק הארור שלי!"
השניות שלאחר מכן היו ריקות. סטירה אחת הפילה אותי. קמתי וניסיתי לפגוע בחזרה. עם קרלוס בזרוע אחת, הוא השתמש בידו השנייה כדי לסטור לי שוב. נפלתי והבנתי שאני לא יכול לנצח אותו רק עם הידיים שלי. תפסתי מנורה לזרוק, אבל היה לו קרלוס בזרועותיו. כשניסיתי להניח את המנורה, הוא צעד צעד אחד לעברי והיכה אותי בחזה שלי והפיל את הרוח ממני. הוא היה גדול מדי. לא יכולתי להכות אותו.
ההתעללות נמשכה חודשים ארוכים, עד שיום אחד היא הפכה קטלנית. הוא דקר אותי בפרצוף בדירה שלנו כשאמרתי לו שאני עוזב אותו. הוא דקר גם את בני דג'אי, ובאותו הרגע באמת חשבתי שאנחנו הולכים למות. ברגע של בהירות, הבנתי שאם רק נוכל לפתוח את דלת הכניסה זה יוביל לבטיחות. אמרתי לו שאני גוסס, ושאם יפתח את הדלת כדי לקבל עזרה נגיד שמישהו פרץ פנימה ודקר אותנו. כולנו עזבנו את הדירה ואז השכן שלנו ראה אותנו והתקשר למשטרה.
כשהגיעה ניידת המשטרה הראשונה אמרתי לקצין שבעלי היה זה שדקר אותנו. נכנסתי לאמבולנס. השעה הייתה 4 בבוקר ב -4 ביולי. זה היה יום העצמאות שלי.
אנשים צריכים לדעת שיש תקווה ושאנשים יכולים להימלט מהתעללות ולבנות מחדש את חייהם.
נבהלתי וידעתי שהאיש הזה יעשה כל מה שנדרש כדי למצוא אותי ויהרוג אותי על כך שסיפר למשטרה. אפילו לאחר הבריחה הייתי בסכנה, אולי אפילו יותר מאי פעם הייתי. מיקומי המקלט של מכון משאבים עירוני נשמרים בסוד לחלוטין על מנת להבטיח את שלומם של המשפחות המתגוררות במקום. נאספתי מבית החולים ונלקחתי למקלט לאלימות במשפחה URI ואפילו משפחתי לא יכלה לדעת איפה אני. אמנם הדבר הרגיש תחילה מבודד, אך אני בטוח שזה הציל את חיי. הייתי בראש ובראשונה אם לשלושה, והייתי צריך לתת דוגמא ולבנות חיים טובים יותר לילדים שלי. וזה בדיוק מה שעשיתי.
מאז אני דוגל באמהות ובמשפחות החוות אלימות במשפחה. אנשים צריכים לדעת שיש תקווה ושאנשים יכולים להימלט מהתעללות ולבנות מחדש את חייהם. אני מחשיב את עצמי יותר משורד, אבל כובש אלימות במשפחה. זו לא הייתה מערכת היחסים המתעללת הראשונה שלי, אבל זו תהיה האחרונה שלי. הצלחתי לסיים את המחזור על ידי זיהוי שלטי האזהרה ולהימנע מסוגי מערכות יחסים אלה. אני רוצה לחלוק את הסיפור שלי כדי שאחרים יוכלו לקבל השראה לעזוב את המתעללים שלהם ולמצוא את עצמאותם שלהם.
