כשבני הראשון נולד, דמיינתי ללידה "לידה טבעית". קראתי המון סיפורי לידה בלתי-מורכבים וצפיתי בסרט התיעודי The Business Of Being Born על ענף הלידה הרפואי בגועל נפש. ידעתי בדיוק איזה חווית לידה אני רוצה, ולא חששתי שאצליח להתמודד עם זה. ובכל זאת, כשהגיע הזמן ללדת את בני, הלידה הלא רפואית שרציתי הייתה רחוקה ממה שהשגתי - ואמת, אני מרגיש בסדר עם זה.
כשהלכתי לבית החולים וחשבתי שאני עומדת בלידה, הם הודו בי, למרות שברור שהייתי מאושר ונעים מכדי להיות בעבודה קשה. ואז, כשלא התקדמתי בן לילה, הם החליטו לשבור את המים שלי ולהביא ללידה, במקום להודות בטעותם ולאפשר לי לחזור הביתה. נדרשתי להתערבויות רבות, מפיטוצין (התרופה המשמשת להשראת התכווצויות רחם ולהאיץ צירים) ועד אפידורל ועד יניקת ואקום ואפיזיוטומיה שלא הסכמתי לקבל. שום דבר לא הוסבר לי, וזה הרגיש כאילו לא אמרתי איך ילדתי. זה היה סיוט מוחלט.
אז כשבני השני נולד, רציתי לידה לא מתונה יותר מתמיד. רציתי את ההפך הקוטבי מחוויית הלידה הראשונה שלי, שהותירה אותי עם חוסר ביטחון עז ביכולת שלי ללידה, כמו גם מאבק שנאה במשך שנים עם דיכאון אחרי לידה. עבדתי על רגשותיי לגבי חוויית הלידה הראשונה שלי על ידי כתבתי עליה ודיברתי עליה עם בן זוגי, אך בכל זאת רציתי לדעת איך הייתה לידה בלי סמים. הרגשתי שנשדדתי מהחוויה שרציתי בפעם הראשונה, וחשבתי שילדת בלי משכנתא תביא את הדברים נכון.
כשהייתי בהריון עם בני השני, הרגשתי בטוח ביכולת של גופי ללדת. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שנשים עושות זאת במשך אלפי שנים. נועדתי לזה. ההצלחה הייתה ב- DNA שלי. עברתי מ- OB-GYN למיילדת כדי להבטיח שתהיה לי את התמיכה הדרושה לי בחדר הלידה. למען האמת, מצאתי קבוצה של ספקות מיילדות שעבדו יחד, אז ידעתי שאם המיילדת שלי לא הייתה שם מסיבה כלשהי, אישה אחרת שקשרתי איתה תהיה לצדי ותאמן אותי בתהליך.
היה בי חלק שהתלהב מהמחשבה להתחיל לחוות את כאב הלידה בפעם הראשונה.
דיברתי עם המון אמהות אחרות שנולדו בלידות ללא תורמים, הספיגות את סיפוריהן וכוחן. למרות שהסיפורים שלהם נשמעו לעתים קרובות מפחידים, הם הבטיחו לי שאפשר היה לעשות זאת. תרגלתי נשימה יוגית ולמדתי טכניקות שונות להוצאת הצירים. הבנתי שמעולם לא הרגשתי אפילו התכווצויות אמיתיות, מכיוון שכל שלי היו צירים של ברקסטון היקס, או צירים שנקראו "תרגול", או שהם התכווצו בעזרת פיטוצין, שהיו משחק משחק אחר לגמרי.
היה בי חלק שהתלהב מהמחשבה להתחיל לחוות את כאב הלידה בפעם הראשונה. חוויתי חלק מזה עם בני הראשון: למעשה, האפידורל שלי נעלם בזמן שדחפתי, כך שהרגשתי את החלק הכי גרוע שאפשר אחרי 21 שעות של תשישות וייסורים. אבל הכאב לא הפחיד אותי. רציתי את ההפך הקוטבי מחווית הלידה הראשונה שלי, ובסופו של דבר זה מה שקיבלתי - עד שהגיע הזמן לדחוף.
הפעם נשארתי בבית ודאגתי ללידה לפני שהייתי לבית חולים. כשהתחלתי להתכווצויות, חלק ממני חשש מעט שאולי סבלתי שלשול (כלומר, ניסיתי לאכול פלפל ג'לפנו כדי להכניס את עצמי ללידה), אבל הייתי 90% בטוח שזה הזמן לתינוק. צדקתי: כשהגעתי לבית החולים הייתי כבר בגובה 6 ס"מ, ובמוצאתי.
המיילדת שלי העניקה לי בדיוק את סוג החוויה הלידה שרציתי. היא הייתה איתי ללא הרף. היא נתנה לי לעבוד באמבטיה ולעבור עמדות לעתים קרובות ככל שרציתי. היא אימנה אותי בעדינות בכל כיווץ, גם כשחשבתי שהכאב יותר מדי. ואז, כשרצתי 9 ס"מ והייתי במרחק דקות מהלחיצה, שיניתי את דעתי. הייתי עייף והכאבים היו כה עזים להפליא. רציתי הפסקה ולכן בחרתי באפידורל.
כשהגיע הזמן לדחוף הרגשתי מוכנה. לפני האפידורל לא הרגשתי מוכנה בכלל.
המיילדת שלי לא הייתה בטוחה, אבל הראש שלי היה צלול והרגשתי בטוחה בבחירה שלי. אז היא המשיכה לתמוך בי כשעברתי ללידה תרופתית בשעה ה -11, ממש לפני שהגיע הזמן לדחוף. הרופא המרדים לא היה בטוח שיהיה לי זמן לאפידורל, אבל הוא עשה את זה בדיוק בזכות הזמן. הקלה שטפה אותי מייד וביליתי את חצי השעה הבאה במנוחה, אז כשהגיע הזמן לדחוף הרגשתי מוכנה. לפני האפידורל לא הרגשתי מוכנה בכלל.
למרות שלעתים אני מרגיש ערמומי על כך שלא אצטרך ההזדמנות לחוות לידה ללא אמצעים מלאים, אני בטוח שהייתי מקבל את אותה החלטה שוב. הצלחתי לקחת את נשימתי ולהיכנס לדחיפת הלידה והלידה באופן שהרגיש לי נכון. יכול להיות שזה לא היה הלידה שדמיינתי, אבל זו בהחלט הלידה שרציתי. והכי חשוב, זו הייתה הבחירה שלי מההתחלה ועד הסוף, וזה באמת עשה את זה כל כך טוב יותר מהראשון שלי.
