אמהות יודעות שהן אינן בעלות עוצמה - זה השיעור הראשון שאנחנו לומדים - אבל אחת המתנות של האימהות היא היכולת ליצור ילדות קסומה לילדיכם. עולם מלא בפיות בדסה ובעלי חיים ששרים ורוקדים, שם כולם אוכלים גלידה לארוחת הבוקר וצוחקים כל היום, שם עוצמים עיניים, משאלה, ו - פוף! - זה מתגשם. מאז שהפכתי לאמא, הרצון הזה נעשה עמוק יותר. לצד שקיות שלי עם שלדי נצנצים סגולים ותותן חיה שקית גדלה של תקוות לבת שלי. התקווה שיום אחד היא תחיה ותשגשג בעולם צודק, אומה שנשלטת על ידי חמלה אתית, שם תוכל לרדוף אחר חלומותיה ללא מורא, שם נשמעים ומכבדים את קולה, וכל קולותיה. מקום שיש לכולם מספיק, וצרכים בסיסיים כמו שירותי בריאות, דיור בר השגה וחינוך נענים לכל. עולם שבקיצור, מרגיש קסום וחוץ מהישג יד כמו זה שבו אתה מתלהב עם חד קרן מתחת לזוהר הקשת של גשם.
אני מודע היטב לכך שאני לא יכול למסור עולם כזה לבת שלי. הכי טוב שאני יכול לעשות זה להצביע ולחנך ולתרום כל זמן וזיעה שנשארו לי בסוף הימים הגדולים כדי לדחוף אותנו מילימטר קרוב יותר לאוטופיה כזו. זה בקושי מספיק, כידוע לי, לא משנה כמה אני אלחם קשה, האחריות הזו היא שאחייב בהכרח להעביר לילדי. הילדה הקטנה שלי תבין בסופו של דבר שהיא תצטרך לבנות את העולם הקסום שהבטחתי שהיא עשויה להתקיים, יכולה להתקיים, יום אחד.
כרגע הבת שלי רק בת 2. היא מתקשרת באופן קבוע לפפה חזיר מהטלפון הנייד השבור, ובדיוק בשבוע שעבר, הייתה לה התמוטטות כי טיילנו בסיבוב "השכונה הלא נכונה", ודניאל טייגר לא היה בשום מקום למצוא. היא מבלה שעות בבוסבנות סביב חברים דמיוניים. לפעמים היא מעמידה פנים שהיא דג, ופעמים אחרות היא מצווה עלי להעמיד פנים שהשיער שלה סגול. החיבוק הזה של הבלתי אפשרי הוא בדיוק כמו שהייתי רוצה אותו. יש לנו מזל; לא הייתי צריך להגן עליה באופן פעיל מפני אמיתות נכות, עדיין לא. אבל אני יודע שיום אחד אעשה זאת. יום אחד, היא תתחיל לראות דרך הכזויות הרופפות שכרכתי סביבה כמו פקעת רכה ובטוחה. וכשהיא תעשה זאת, אתמודד עם דילמה מוסרית: האם אני אומר את האמת, או שאני משקר?
בקרוב יהיו לה שאלות על גזע, רובים, מוות וכובעי MAGA. היא תביא אלי את השאלות האלה. מוטב שיהיו לי כמה תשובות.
האינסטינקט שלי הוא להגן על בתי מפני מציאות מכוערת כל עוד אפשרי מבחינה אנושית, אבל עמוק בפנים, אני מאמין שהאינסטינקט הזה הוא אנוכי. כי בטווח הרחוק, הגנת יתר על ילדתי מפני אמיתות בלתי נמנעות רק תפגע בה ותגרום נזק נוסף לעולם בו היא מתגוררת. בעוד שהיא עכשיו צעירה מכדי לתפוס מושגים כמו אי שוויון, או מה המשמעות כשהיא רואה גבר חסר בית רועד בתיק זבל ברחוב, בקרוב היא לא תהיה צעירה מדי. בקרוב יהיו לה שאלות על גזע, רובים, מוות וכובעי MAGA. היא תביא אלי את השאלות האלה. מוטב שיהיו לי כמה תשובות.
זה כמו להיות בגן המשחקים ולראות את התינוקת שלי מתערבלת במעלה סולם החוליות. בכל פעם עלי לבלום את הדחף הכמעט בלתי נסבל לרחף מאחוריה כמו רשת ביטחון. כמובן, ריחמתי את תריסר הפעמים הראשונות, אבל היא התחילה לבקש באופן פעיל להפסיק, ולא בכדי. היא מעולם לא נפלה. ואם היא תעשה, ובכן, אלה החיים. מחזור של נפילה ומשיכה של עצמך בחזרה למעלה. אם היא לא לומדת איך ליפול, ונכשלת, בחינניות עכשיו, אז מתי? איך היא תבנה את האומץ ואת החוסן הנחוצים כדי להילחם למען עולם יושר ושקט יותר?
זה לא אומר שאני הולך לפוצץ את מיתוס סנטה. שכן אני מאמין שהתקדמות דורשת אמונה במיתוסים ובקסמים. לעולם לא נילחם למען עתיד שאנחנו לא מאמינים בו. פעם חשבתי שהשאלה היא כמותית, כמה קסם, אבל לאחרונה התחלתי לשקול את זה יותר נושא של איכות. באיזה קסם אני רוצה שהבת שלי תאמין? איזה תפקיד אני רוצה שתמלא במיתוסים שאנו יוצרים? מטבע הדברים, אני רוצה שהיא תהיה הגיבור, לא הסמל במצוקה.
אולי אם כן, הקסם שאנו זקוקים לו אינו קשור ליצירת בועות ואזורים בטוחים לילדינו. אולי לא מדובר בסילוק מיתוסים, אלא פשוט לשכתב אותם.
בתי היא, במובנים רבים, נסיכה. הדירה השכורה שלנו רחוקה מטירה, אבל ילדתי גדלה בשכונה בטוחה, מוקפת באהבה ומגוון, עם שפע של למידה, המון אוכל במקרר ושפע של שרביט קסמים בחזה הצעצועים. אני לא צריך לצייר תמונה מטעה של העולם שמחוץ לחלונות המפרץ היפים שלנו. מה שאני צריך זה לתת לבת שלי את האש והאופטימיות שהיא תרצה כשתהיה מוכנה לברוח שם ולעבוד בקסם שלה בכדי להפוך את המדינה המטורפת וההפוכה הזו מימין.
