מעולם לא ציפיתי להיות אמא קטנה. אני לא דואגת למה אמהות אחרות חושבות עלי, אבל אני דואגת מה הילדים שלי חושבים עלי. בסתיו האחרון רציתי שלילדים שלי יהיו את הטיולים עם דלעת וקטיף התפוחים שגרמו להרגיש כמו סתיו. הדברים שאנחנו עושים יחד כל שנה כמשפחה. אבל בגלל לוח הזמנים הצבאי של בעלי, זה הותיר לנו מעט מאוד זמן לטיולי טלאי דלעת למעלה בסופי השבוע.
אז מה נשארה אמא לעשות? לאלתר, נכון? בעלי עזב לסוף שבוע של מילואים בצבא, והזמנתי מיני דלעות לצבוע יחד עם משלוח המכולת שלנו. אבל כמובן שהכל הגיע באותו יום פרט לדלעות. בני ואני חווינו בשכונה שלנו לראות אם חנות כלשהי נושאת אותם, בלי שום מזל. היום היה פלופ ונשארתי תוהה אם הבן שלי בכלל שם לב כמה ניסיתי להפוך אותו למיוחד.
לפעמים אני באמת תוהה מה הילדים שלי באמת חושבים עלי. יש לנו את הרגעים שלנו, שני הקידואים האלה ואני, וחלקם מלאים בחיוכים ובחיבוקים - וחלקם מלאים בכולנו נושמים נשימות עמוקות מכיוון ש"אמא מרושעת "פורקת. אני משער שזה יותר ברגעים שבהם אני דואג שכשאני צועק או נוזף או חוזר על עצמי בפעם המיליון על ניקיון או הכנת שיעורי בית אם אלה הרגעים שנדבקים במוחם. אני דואג שככה ייזכרתי.
שמעתי אמהות אחרות במהלך השנים אומרות דברים כאילו לא באמת אכפת להם או שהם רק רוצים לוודא שמכובדים אותם. אני מרגיש זאת ואני מכבד את זה בעצמי, ולמרות שאני לא בהכרח חושב שאני חייב להיות בעל קשר מסוג לורלי ורורי, אני כן רוצה שהם יחשבו עלי בחיבה ויידעו שתמיד, תמיד ניסיתי כמיטב יכולתי אותם.
יש המון דברים שלעולם לא אהיה בכל העולם הזה של הורות, אבל אם אני אתמקד בכל הדברים האלה, אני אחיה עם רגשי אשם כל יום ואאבד את הראייה של האמא הגדולה שאני יודע שאני.
אני אמא כבר למעלה מתשע שנים. יש לי בן פטפטני סופר בן תשע ובת בת 14 חודשים שיש לה כל כך הרבה אנרגיה שאני די זקוקה לקפה IV על בסיס יומי. כל יום הוא שונה, לא כל יום הוא קל וכמה ימים אני שטוחה בחוץ בערב בשעה 17:00. בתשע שנים בערך למדתי שיש הרבה דברים שלעולם לא אהיה בכל העולם הזה של הורות, אבל אם אני אתמקד בכל הדברים האלה, אני אחיה עם אשמה של אמא כל יום ואאבד את העין של האמא הגדולה שאני יודע שאני.
לעולם לא אהיה אמא או הטבחית הטובה ביותר או עוזרת הבית הכי טובה, אבל הבטן של הילד שלי מתמלאת תמיד, הבית נראה נקי (כי זה כל מה שחשוב, נכון?) ואני מצליח לקומץ מלאכה או פרויקטים איתם לאורך כל הדרך השנה, בעיקר קשורה לחגים. אני קם ומנסה הכי קשה בשבילם כל יום, כי אני חושב על הזיכרונות האפיים שהיו לי מילדותי ורוצה שיהיו להם גם כאלה.
וממש כמו ליל כל הקדושים הזה בעבר, זה לא היה מושלם, אבל ניסינו. תפסנו את בני מתחנת האוטובוס ויצאנו לפסטיבל ליל כל הקדושים המקומי שהקהילה החזיקה כמה רחובות מאיתנו. הוא נאלץ ליהנות ממנו רק כחצי שעה לפני שהוא נסגר, אבל הגענו לכמה נקודות מגניבות או טריקיות מגניבות אחרי, והקדשנו את שארית הלילה לסרט מפחיד והזמנת טייק - הכל על ליל בית הספר. לפעמים הורות פירושה אלתור והבנתי שזה בסדר.
אנחנו מתמודדים עם הרבה מההורים. אני יודע שאני לא יכול לשמח את כולם כל הזמן, אבל ברור שאני רוצה. אני חושב שזה משהו בתוכנו שאותו אנו חותרים ליומיום וכאן נובע מלכתחילה הרבה אשמה של אימא. אנחנו מנסים לנסות ולנסות וזה כמעט תמיד נראה כאילו מישהו לא מרוצה - לא משנה כמה מאמץ מכוונים.
אני עובד גם מהבית והיקף עבודתי מדי יום ככותב ומשפיע כולל הרבה תמונות, להיות מאחורי המחשב וליצור תוכן שנקווה שאנשים יקראו וימצאו מעורבים. מסיבה זו הם מקבלים מבט על עופות הציפורים עד כמה קשה אמה הזקנה עובדת יום יום. הרבה מהעבודה הזו כוללת את הילדים שלי, מה שאומר שיש ימים שכולם ידיים על הסיפון ואחרים שהם פחות מתלהבים להיות חלק מכל דבר שאני עובד עליו. זה מאבק יומיומי לאיזון, אבל הם עדים לי שעובד ועושה כמיטב יכולתי בכל יום ויום ומקווה שהם יסלקו כמה חשוב תמיד לנסות ולתת לכל מה שכולנו.
התבוננות זו במה שאני עושה גורמת לי תקווה. אני מקווה שהם יראו כמה אני עובד כדי לסיים את המפגשים ולהעניק להם חיים מלאים. אני מקווה שהם ילמדו ממני שהזמן וההתמדה בקריירה שלך משתלמת. ובעיקר, שאם תעבוד קשה תוכל להשיג כל מטרה שתוכל לחלום עליה בחיים. אני מקווה שמיומנות החיים הזו תורמת במוחם כל יום וכשגדלו יוכלו להעביר אותה ללימודים שלהם, אחר כך לקריירה, ואז לחיי הבוגרים היומיומיים.
ואני לא שונה מכל אמא בחוץ. כולנו מתחילים את ימינו במיטב הכוונות ולפעמים הדברים משתבשים וזה בסדר. כל יום שונה בהורות ואנחנו אף פעם לא ממש יודעים למה לצפות, אבל לנסות כמיטב יכולתנו תמיד תהיה התשובה הנכונה בספרי. אפילו אם אני נכשל אני רוצה שהילדים שלי יידעו שזה לא בא בלי כל כך הרבה מאמץ, כל יום, כשהם תמיד בראש.
