אני יכול להרגיש את המתח ברגע שחברתי מודיעה על הריונה. אני שומע את הגישה הנונשלנטית הכפויה שהיא מוכנה לעצמה להפריש כשהיא לדוג את האולטרסאונד. אני יודע למה הייתי האחרונה ללמוד שהיא ציפתה; מדוע היא כל הזמן מסתכלת על הרצפה כשהיא מספרת ברגע שידעה שהתקופה שלה לא באה; מדוע היא מקטינה את הרגע המונומנטלי הזה בחייה. זה בגלל שעברו לי שלוש הפלות. זה בגלל שהיא ראתה אותי נאבק. הסיבה לכך היא שבעיות הפוריות שלי הן צל שחור בדרך חדשה שהיא עוברת לקראת האימהות. זה בגלל אני והרחם הלקוי שלי שנראים לעזאזל לספק לי ילד אחד, וילד אחד בלבד. זה אני.
אבל אני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני זוכר איך זה לערוך בדיקת הריון חיובית בידיים הקטנות והחמות שלך, העובדה שהצצת עליו רק דקות קודם לכן המעט מהדאגות שלך. אני מכיר את התערובת של התרגשות ופחד ומתח ושלווה שלעתים קרובות מגיעה ההכרה שבעוד 40 שבועות, פחות או יותר, מישהו הולך לקרוא לך אמא. אני רוצה שחברי יהיו חופשיים לחגוג את בחירת החיים הזו כמו שהייתי כשגיליתי שאני בהריון עם בני. אני רוצה שיידעו שהם יוכלו לספר לי כל מחשבה והרגשה - כל פחד ותקווה - בזמן שהם מעבדים את השינויים העמוקים המגיעים עם ההיריון. ואני לא רוצה שההפלות שלי יהיו הערת שוליים בסיפור ההריון שלהם. ובכל זאת, מה שאני רוצה ולא רוצה לא יכול למנוע מחברי המהורהרים לצמצם את שמחתם. לטוב ולרע, אכפת להם מה רצוני להרחיב את משפחתי, וחוסר יכולתי לכאורה לעשות זאת. האהבה וההתמסרות שלהם הן שמחממות אותי וממלאות אותי בכמות בלתי רגילה של אשמה. אני מתרגש מהמחשבה שלהם, אבל גם רדוף אותי זה.
על פי נתוני המרכז לבקרת מחלות ומניעה (CDC), 12 אחוזים מהנשים האמריקאיות בגילאי 15-44 דיווחו על קושי להיכנס להריון או לשאת הריון עד כה. האיגוד האמריקני להריון (APA) מדווח כי מחקרים מצביעים על פי הערכה של 10 עד 25 אחוזים מכלל ההריונות המוכרים קלינית יסתיימו בהפלה, כאשר הריונות כימיים - הריונות שאבדו זמן קצר לאחר היישום - מהווים 50 עד 75 אחוז מכל ההפלות. במילים אחרות, הפלות אינן טיפוסיות, ואחת מכל ארבע נשים תחווה אובדן הריון מתישהו בחייהן.
אולם המשותף של הפלה לא הופך את החוויה לקלה יותר לסבול. אני מנסה לשאת הריון לתינוק כבר קצת יותר משנתיים; שנה אחרי שהבאתי את בני לעולם; 1, 095 ימים לאחר סיום הריון מפחיד ולידה ושובר לב. בהתחלה בהריון עם תאומים, חוויתי סיבוכים רבים של ההיריון כולל זיהום בדם, אובדן עוברי בגיל 19 שבועות, אינספור פחדי לידה טרום לידה שהסתיימו כשילדתי ילד שהיה חי ותאום פוחת שלא היה. ההריון הטילה מיסים רגשית, פיזית ורוחנית על לא רק עליי, אלא על בן זוגי ועל מערכת היחסים הצעירה למדי שלנו, ועדיין: אני רוצה לעשות זאת שוב. אני רוצה לתת לבן שלי אח או אחות. אני רוצה שיהיה לו מקורב לכל החיים וקשר עם בן אנוש אחר שרק אחים יוכלו ליהנות ממנו. אני רוצה לתת את אהבתי לילד אחר מכיוון שאני יודע, עם כל סיב של הווייתי העצובה, שיש לי יותר אהבה לתת.
העולם מסתובב בטירוף, בלי קשר לרחם הריק שלי.
אבל עם כל שנה שעוברת, כל תקופה לא רצויה, וכל הפלה דממורלית, אני מרגישה רחוק יותר ויותר מהרצון הזה. זרועותי מושטות אך האפשרות של ילד אחר מרגישה מעבר לידי. החזון שיש לי למשפחתי - משפחה בת ארבע נפשות - הולך להיות הרבה יותר קשה לראות בבירור.
ובכל זאת, אינספור נשים ממשיכות להיכנס להריון בכל יום ויום. בשנת 2016 היו בארצות הברית 3, 945, 875 לידות, על פי ה- CDC, ו -62 לידות לכל 1, 000 נשים בגילאי 15-44. העולם מסתובב בטירוף, ללא קשר לרחם הריק שלי, ואני באמת לא מאמין שהניסיון שלי מצדיק השתקה של זו של אחר. האם כואב לראות אישה אחרת שמודיעה על הריונה באמצעות הפייסבוק, או מדשדשת את תינוקה מתנגש במדרכה, או מברכת ילד נוסף למשפחתם הגדלה? כן. בסופו של דבר אני בן אדם וכל אישה בהריון היא תזכורת לא רצויה שאני לא היא. למען האמת, יש סיכוי טוב שלעולם לא אהיה היא. סביר להניח שאני סובל מבעיות פוריות משניות, שלדברי מרפאת מאיו, "היא חוסר היכולת להיכנס להריון או להביא תינוק לתינוק לאחר שילד בעבר תינוק." זה יכול להיגרם כתוצאה מאנדומטריוזיס וסיבוכים הקשורים להיריון קודם או לניתוח, ומכיוון שיש לי את שניהם, קיימת אפשרות ממשית שבני יהיה בן יחיד. אני אהיה אמא "אחת ונגמרת" לא על פי בחירה, אלא על ידי אירוע בלתי נמנע.
אבל הייתי אותה אישה בהריון פעם אחת, וחברי החדשים בהריון ראויים לכל חגיגה שלא ניתנה לה ללא נחת. מגיע להם לשתף את העליות והירידות של ההיריון. הם ראויים להתמכר על מחלת בוקר ועל תשישות בלתי נלאית ובגדים מכווצים להפליא להפליא, ובלי שמישהו יגיב בנחישות "טוב, לפחות את בהריון."
בבקשה, חבק אותי וקפץ למעלה ולמטה ולצרוח את ההתרגשות-סוג-בלתי-נסבל-זה כשאתה מדבר על רישומי מקלחת לתינוקות וקישוטי ילדים ותוכניות לידה ולידה.
עקרותי לא מפחיתה את אי הנוחות שלהם. הערימה ההולכת וגדלה של בדיקות הריון שליליות אינה שוללת את הבדיקות החיוביות שלא יכלו לחכות להראות לבני זוגן. העצב שלי לא הופך את אושרם לאכזרי או יוצא דופן או נקמני. הסיפורים שלנו, שונים ככל שיהיו, יכולים להתקיים באותו ספר. אחרי הכל, כולנו דמויות בסיפור ההיגיון המיסטי והקיצוני של ההיריון, וככאלה עלינו לכבד את כולם כפי שייצוגים של ההשפעה שיכולה להיות להיריון. הטוב. הרע. והמכוער.
חלקנו נכנסים להריון, חלקנו לא. חלקנו רוצים להיות בהריון ולא יכולים להיות. חלקנו לא רוצים להיות בהריון ובסופו של דבר לתזמן הפלות. לחלקנו הריונות ללא סיבוכים וחלקנו סובלים מהפלות מרובות. אבל כולנו קשורים זה לזה על ידי קשת חוויות הרבייה, וככאלה עלינו לתמוך, לחגוג, לבכות איתם ולעמוד אחד ליד השני. תמיד.
אז בבקשה, חברתי היקרה ביותר שמנסה להשאיר את ארוחת הצהריים שלה בזמן שהזיגוטה בגודל הפופי שלה גדלה לעובר בגודל תאנה, אל תדברי איתי על ההיריון שלך. בבקשה אל תסתכל עלי בעיניים וחייך כשאת אומרת לי שאתה כל כך מתרגש ללדת תינוק. בבקשה, חבק אותי וקפץ למעלה ולמטה ולצרוח את ההתרגשות-סוג-בלתי-נסבל-זה כשאתה מדבר על רישומי מקלחת לתינוקות וקישוטי ילדים ותוכניות לידה ולידה.
בבקשה המשיכו לחגוג כל שנייה בהריון, כי אני יודע איך זה לעשות את אותו הדבר. ואני יודע איך זה שלא אוכל לעשות זאת שוב.
