ברוב הימים, לא הייתי סוחר אימהות במיליארד דולר. אהבתי לראות את ילדי מתפתחים, צוברים ביטחון וחוקרים את העולם. אני מוקירה את כל המכרבלים, טיולי הכביש, שעות של צפייה במופע האפייה הבריטי הגדול וצוחקת בהיסטריה מבדיחות משפחתיות מטופשות. עם זאת, הייתי מחליפה בשמחה את גופי המתפרק לאחר לידה בקצב פעימות לב.
פעם רצתי לשמור על כושר. לפני שילדתי ילדים רצתי שני מרתונים בניו יורק ומאה מירוצים אחרים. למרבה הצער, הריצה נעצרה בצווחה עם הכאב מהדיסק הניווני בגב התחתון. 40 הקילוגרמים שצברתי במהלך שני הריונות (לא למדתי את השיעור שלי בפעם הראשונה) וכל הטרדות של ילדים על מותני ותיק החיתולים הכבד עשו אותי. טניס היה גם דרך טובה להתעמל ולגרד הגירוד התחרותי שלי. אבל זה הסתיים לאחר ניתוח המרפק השני שלי. אמהות אגרה מדכאת נוספת קיבלה את גופי.
עסוק בלדאוג לילדים, בונה את התרגול שלי והשיק ספר, הרווחה הפיזית שלי הוקצתה בצד. ידעתי שאני צריך למצוא משהו שלא יחמיר את הפציעות שלי אבל יעזור לי להרגיש חזק יותר ולהחזיר לי את הביטחון הגופני האבוד. חברה הזכירה שהיא עושה את אתגר ה- CrossFit בן 6 שבועות בחדר הכושר הסמוך. היא אמרה שזה בחינם. ובכן, סוג של חינם. אם המשתתפים עמדו ביעדם של 6 אחוז אובדן שומן בגוף בסופו, יוחזר העמלה של 600 דולר. הסתקרנתי.
אני יותר מתאמנת ספורטיבית המיועדת להיות בחוץ. אבל החיים היו מלחיצים. לא היה לי הרבה זמן. לא היה לי המון מוטיבציה, והרגשתי שאני בעמק עמוק. חבר ומוטיבציה כספית היו מה שהייתי צריך לקפוץ להתחיל שוב את הכושר. נרשמתי בחופזה לרשת, עשיתי את השיקול שלי וחיכיתי בדאגה שהשיעור הראשון יתחיל. כמובן שבפתיחת העשייה עשיתי את מה שלא הייתי צריך - גייסתי את קרוספיט. טעות גדולה. ענק! מסתבר שאנשים אוהבים את הספורט. הם נועלים נעליים מיוחדות. הם משתתפים באימונים יומיים הנקראים WODs והם מדברים הרבה על כל הדברים תזונה וכושר.
איש לא ידע מה הם עושים וזה היה מנחם.
ביום הראשון נכנסתי בהיסוס לחדר הכושר (נקרא תיבה). זה רק מבנה עצמות חשוף של מוטות מתכת המוקפים במשקולות חופשיות, משקולות, קופסאות גדולות, מכונות חתירה וכדורי תרופות. בשלושת השבועות הראשונים של האתגר המתחלפים מחולקים בשיעורים מיוחדים כך שנוכל ללמוד את החבלים ואת הלינגו. לכל מהלך יש שם, כמו "חטוף סקוואט", "הנקי" או "הטרטור המפוצל." בתחילת כל כיתה המאמנים סוקרים את כל המהלכים ומשלבים אותם בחימום. איש לא ידע מה הם עושים וזה היה מנחם.
אימונים אמורים להיות בסיבוב מתמיד. הם קצרים אך עזים בטירוף. המשתתפים נועדו לדחוף את הגוף מעבר למקום בו הוא רוצה לעצור. זה מקום אחר לכולם. עם זאת, כולנו הרגשנו בילויים מהמאמץ שלנו. בסוף האימון יש לוח עליו אנו מדווחים על הסטטיסטיקה היומית שלנו. כמה סקוואטים הושגו בזמן שנקבע או כמה מהר הסתיים האימון. אני בטוח בהמון חדרי כושר הלוח הזה מסמל תחרות קשה. בחדר הכושר שלי נראה (למרבה המזל) שלאף אחד לא באמת אכפת. זה היה יותר על הישגים פרטניים. ממש כמו לרוץ 10K, הייתי בתחרות נגד עצמי שהורידה את הלחץ.
חברי האתגר מתבקשים להגיע לחדר הכושר לפחות שלוש פעמים בשבוע. זמן השיעור היחיד שיעבוד בשבילי היה בשעה 7 בבוקר מתעורר בשעה 6:20, ממהר להתלבש ולהיות בחדר הכושר בזמן היה כנראה האתגר הגדול ביותר שלי. אני לא בן אדם של בוקר. אפילו הילדים שלי מפחדים ממני בשעתיים הראשונות של היום. איכשהו, במהלך אותם שלושה שבועות שנפתחתי עשיתי את זה.
בשקלול הראשון קיבלתי תזונה דלת חלבון עשירה בפחמימות, שהייתה שלוש ארוחות ושני שייקים חלבונים. אני לא שותה שייקים ולא אוכלת חלב, ולכן הדיאטה לא עבדה. עבורי האתגר היה לבחור בחירות חכמות יותר בזמני הארוחה, לאכול פחות ולהתחייב לכושר לפחות שלוש פעמים בשבוע. אז החלטתי לחתוך את הדיאטה שלהם לטובת שומרי המשקל. ידעתי שאוכל לרדת במשקל על התוכנית שלהם כמו שעשיתי זאת בעבר.
התחלתי להכיר אנשים, והמאמנים למדו את שמי ואיך לאיית זאת נכון עבור הלוח. כניסה לתיבת הכושר ההיא הרגישה לפעמים כמו שנורם נכנס לחיים. התמיכה הזו המשיכה אותי להמשיך.
אחת הדאגות שלי להצטרפות לקרוספיט הייתה שהמאמנים יאכפו את ה- WODs ללא התאמות. הייתי צריך להיזהר בגב ובמרפק. לא לפגוע בהם שוב לצורך אימון. אבל להפתעתי, הכל בחדר הכושר ניתן להרחבה ומתכווננת. אז אם אני לא יכול לעשות שכיבות סמיכה אני יכול לעשות שורת טבעת במקום זאת. אם אני לא יכול לנקות 24 אינץ 'בקפיצת קופסה, אני יכול לעשות 18 בלי מהומה.
לאחר שלושה שבועות סיימתי את שיעורי הקרוספיט הרגילים עם החברים המנוסים. שוב נבהלתי. לא הייתי מתכוון להיות טוב מספיק. התכוונתי להתבלט ולהיראות כמו החלשה שאני באמת. אבל זה לא היה דבר כזה. החברים תמכו ממש כמו המאמנים. אם הם סיימו לפניי הם קראו את שמי יחד עם "עבודה מדהימה!" או "אתה כמעט שם!" התחלתי להכיר אנשים, והמאמנים למדו את שמי ואיך לאיית זאת נכון עבור הלוח. כניסה לתיבת הכושר ההיא הרגישה לפעמים כמו שנורם נכנס לחיים. התמיכה הזו המשיכה אותי להמשיך.
בסוף ששת השבועות הייתה שקילה אחרונה. בסימן אמצע הדרך ירדתי ב -3 אחוז שומן בגוף. אבל בשבועות האחרונים נסעתי הרבה לעבודה ואבי היה חולה קשה. זו הייתה תקופה קשה, והייתי די בטוח שאני לא מבצע את הניתוק. בטח, הייתי עדיין על 3 אחוזים. אבל במקום להרגיש מובס, הרגשתי כמו מנצח. במשך שישה שבועות התאמנתי לפחות שלוש פעמים בשבוע, אפילו על הכביש. אכלתי בצורה סבירה יותר והרגשתי יותר שמחה (שלום, אנדורפינים!).
אחרי אימון אכזרי אחד במיוחד חייכתי ושאלתי מאמן אם הטעם באימון היה לגרום לזרועותיי להיות כואבות מכדי להעלות אוכל לפה. לא, אמר בפנים רציניות. "העניין הוא לגרום לכך שהכל יהיה קל יותר." כמה נוקב. בדיוק בגלל זה הייתי שם. כל הרמה, חתירה, כריעה, ריאות וקפיצות נועדה להפוך אותי לחזקה יותר ומסוגלת יותר לעשות את כל הפעילויות היומיומיות שלי. זה עשה את זה ועוד. תוך שישה שבועות בלבד נזכרתי מדוע אהבתי להתעמל וראיתי את היתרונות פיזית ורגשית. אז לקחתי את 600 הדולרים שלי מהאתגר והשתמשתי בו כדי להירשם כחבר בחדר הכושר. אחרי כל אימון בעלי שואל, "איך היה?" התשובה שלי תמיד זהה.
"אני שונא את זה … אבל זה היה טוב."
