סוג האם שחשבתי שאהיה לפני שהתחלתי לגדל בן אנוש והאם הפכתי בשבועות הראשונים של אימהות ללא שינה הן שתי נשים שונות לחלוטין. המהפך היה קשה ונלחמתי לשמור על הכללים שקבעתי לעצמי באותם הימים המכירים את כל הילדים. אבל הניסיון להיות ההורה "המושלם" פירושו שהילד שלי סבל מאוד.
רק כמה ימים אחרי שילדתי, אני זוכר שחמותי אמרה לי שאני האם המושלמת. זו הייתה מחמאה נהדרת שהגיעה ממנה, מכיוון שהיא ילדת האהבה של יוני קליבר ומר קלין, ומכיוון שהרגשתי שאין לי מושג מה אני עושה, בירכתי על השבח על השלמות שלי שוב ושוב - עד שזה הפך לאובססיה שלי. אף פעם לא היה אכפת לי אם מישהו חשב שאני מושלם, ובעצם התגאהתי בלהיות בלגן. אני קרוב יותר לאזכור מכובד מאשר לאשת גביעים, ואחרי שנישאתי לבנה במשך כמה שנים, חמותי קיבלה סוף סוף את היעדר המוחלט שלי ביכולות הבית. אבל, מכל סיבה שהיא, נראה שהיא חשבה שאני אימא מושלמת, ואני מודה שמאוד אהבתי לשמוע את זה. אז קראתי את כל ספרי ההורות והבלוגים המנסים לוודא שאשאר מעודכן במה שאני צריכה לעשות, והפכתי לבלגן רווי חרדה שמנסה לשמור על מעמד אימי המושלמת.
להיות האדם היחיד בעולם עבור מישהו זה מחמיא, ללא ספק, והיה לי תחושת גאווה סודית זו שהייתי האדם היחיד עלי אדמות שהכיר את התינוק שלי הכי טוב. אבל אם היא הייתה מנומנמת או רעבה או עצובה או פוחדת, הייתי היחידה שהיא רצתה.
הבת שלי הייתה תינוקת בעלת תחזוקה גבוהה בלשון המעטה, ורק השילוב המושלם של הלבשת תינוקות, הנקה ושיתוף במיטה יכול היה להרגיע אותה. במוחי, תינוק בוכה היה סימן בטוח לכך שאני לא אמא טובה, ולכן החלטתי שהורות של התקשרות היא הדרך הבטוחה ביותר שלי לשלמות. אבל הנחתי למטוטלת להתנדנד רחוק מדי, ובמאמציי להיות ההורה התקשרתי המושלם, רימתי את בכורי.
חוסר הביטחון שלי לגבי השלמות הוביל אותי לאובססיה לגבי דברים כמו להכין אוכל לתינוקות שלי ולהנקה באופן בלעדי. מעולם לא ניסיתי בקבוק עד שהייתה בת 3 חודשים, ובשלב זה היא הייתה מכורה לחלב היישר מהברז. הייתי תקוע כספקית ההזנה היחידה, וגם אחרי שהתחילה אוכל מוצק, הייתי עדיין מקור הנוחות היחיד עד שהיא נגמלה בגיל 2. להיות האדם היחיד בעולם למישהו זה מחמיא, ללא ספק, ואני עשיתי זאת יש לי תחושת גאווה סודית זו שהייתי האדם היחיד עלי אדמות שהכיר את התינוק שלי הכי טוב. אבל אם היא הייתה מנומנמת או רעבה או עצובה או פוחדת, הייתי היחידה שהיא רצתה. מעולם לא הייתי נחוצה ככה בחיי. זה לא שבעלי לא אהב אותי, אבל להתחתן איתו זה היה כמו לחתול. הוא בן לוויה נהדר להסתובב איתו, אבל הוא לא ממש צריך אותי בשביל שום דבר. התינוק הזה, לעומת זאת, היה כמו גור נזקק.
כשגדלה הייתי ההורה לברירת המחדל. נשארתי איתה בבית, כך שידעתי מה המשמעות של כל יבבה אחת. ומכיוון שרוב היבבות האלה התכוונו שהיא רעבה, הייתי בשיחה יום ולילה. מכיוון שבעלי לא יכול היה להאכיל אותה, הוא החליף חיתולים ועשה אמבטיות, אבל הוא השתמש יותר מדי במגבונים ולא אהבתי את הדרך בה הוא הוריד את המגבת שלה כדי להלביש אותה. ניסיתי לעזוב את הבית פעם אחת כדי ללכת לשיעור זומבה, אבל כשהגעתי הביתה היא בכתה בעריסה.
הוא אמר שהניח אותה כי היא לא תפסיק לבכות והוא לא ידע מה עוד לעשות. זעמתי עליו שלא היה לו שום אינטואיציה, ולא השארתי אותה איתו עד שהיא יכלה לדבר. במבט לאחור יכול להיות שהייתי שולטת מעט. ידעתי כל מה שיש לדעת על הילד שלנו ולא היה לי זמן או סבלנות ללמד אותו. בעלי לא ממש התחיל לקשור קשר עם הילד הראשון שלנו עד שהיא הייתה כמעט בת 4.
בגיל 15 חודשים היא יכלה ללכת ולדבר, כך שלא ראיתי שום סיבה שהיא לא תוכל לסיר רכבת. ביליתי את הקיץ ההוא במתן לה להתרוצץ בלי חיתול, ואמרתי בזחיחות לכולם שהיא מאומנת לגמרי בסיר בגיל 18 חודשים. ובכן, ברגע ששמתי עליה תחתונים היו לה תאונות ללא הפסקה, והייתי מתעצבנת כי ידעתי שהיא מסוגלת לשבת על הסיר. במבט לאחור, הפעוטה שלי ידעה יותר על התפתחות הילד ממני, והיא פשוט הייתה משתינה ומסתכלת עלי כמו, "כן טוב, למה אתה ממשיך לשים עלי את החיתולים המוזרים והרפים האלה? הם אפילו לא סופגים שום דבר."
הייתי צריכה לראות את הברכה כשהיא התכוונה והתחילה להשתין על הרצפה שלי, אבל פשוט ראיתי את זה כעלבון לשלמותי. דאגתי יותר מדי מהגביע הזה של אם השנה והילד שלי הוא זה שסבל.
נכנסתי להריון עם אחותה מיד אחרי שהיא בת 2, אז האימונים בסיר באמת היו צריכים להעלות. אומרים שלא ניתן לשתות שניים בחיתולים כי זה קשה מדי - אז הזרזנו את האימונים. למה שווה, אני לא יודע מי הם "אבל" הם שקרנים מלוכלכים ומטונפים. איבדתי שינה ואת מקומי עם ישו שניסה לאמן את הסיר את הילד הזה, אבל הצלחנו לעשות זאת רק כמה חודשים לפני שהתינוק מספר שתיים הגיע. וכן, בטח, זה היה בהחלט קל יותר שילדה קטנה תבוא לרקוד לסלון כשהיא מחזיקה את ישבנה ואומרת לי שהיא חייבת ללכת עכשיו, ממש ברגע שאחזתי את אחותה הקטנה. לנסות ללכת לשירותים מבלי לשבור תפס ולנגב ישבן ביד אחת תוך כדי החזקת ילוד ביד אחרת היה קל יותר מאשר פשוט לתת לילד לחטט בחיתול.
הייתי צריכה לראות את הברכה כשהיא התכוונה והתחילה להשתין על הרצפה שלי, אבל פשוט ראיתי את זה כעלבון לשלמותי. דאגתי יותר מדי מהגביע הזה של אם השנה והילד שלי הוא זה שסבל.
איבדתי את כרטיס אימי המושלם באותו יום בוודאות. דאגתי כל כך להיות הורה מושלם, אפילו שלא הייתי הגון.
היום שהיא השתינה על הספה שלי הייתה נקודת השפל שלי. פשוט ישבתי להאכיל את התינוק כשהבכור שלי התחיל לקפוץ. אמרתי לה ללכת בסיר, אבל היא אמרה שהיא רוצה שאלך איתה. אמרתי לה שאני לא יכול כי התינוק צריך לאכול, אבל היא התעקשה שהיא צריכה אותי. אחותה לא ישנה כל הלילה, ומחסור בשינה שלי לא עזר דבר לסבלנותי. נהמתי לעברה שתפסיק לקפוץ על הספה וללכת בסיר. היא הביטה בי מרובעת בעיניים והפסיקה לקפוץ. ואז הציצה ממש על הספה.
מה שעשיתי אחר כך היה הנקודה הנמוכה ביותר בכל חיי ההורות. טסתי לספה והחלפתי את התחתונים הרטובים של הפוני הקטן שלי מהר מכפי שידעתי מה קורה. היא פרצה מיד בבכי, וכך גם אני. מעולם לא הסתיתי את ילדתי לפני. היא קיבלה פסק זמן, או שפספסנו פינוקים, אבל לא הייתי ספנקר. גם אם הייתי ספנקר, אני מאמין שזה חטא קרדיאלי להכות ילד בגלל תאונה בסיר. איבדתי את כרטיס אימי המושלם באותו יום בוודאות.
דאגתי כל כך להיות הורה מושלם, אפילו שלא הייתי הגון. הכנסתי את התינוקת לנדנדה שלה ואספתי את הפעוטה הספוגה הקטנה. החזקתי אותה ואמרתי לה שאני כל כך מצטער. להכות לא היה בסדר, גם כשאנחנו כועסים. היא הייתה בסדר, וחזרנו לחיתולים עד שזה היה הרעיון שלה לנסות שוב תחתונים.
לקחתי צעד אחורה באותו יום ובחנתי את עצמי מחדש כאם. אין דבר כזה שלמות, ואני נשבעתי להפסיק לשאוף לזה. מאז ועד היום הייתי צריך לבדוק את העצמי שלי עם הישג יתר. כמו כשהתחלתי לדאוג שהיא לא יכולה לקרוא כשהייתה בת 4. אמי אמרה לי שקראתי כשהייתי בת 3, והפנמתי את זה כדי לומר שאני נכשלת. אבל נשמתי נשימה ונזכרתי בתחתוני הפוני הקטן שלי. החלטתי שבמקום להילחם בה כדי לקרוא לפני שהיא תהיה מוכנה, אני פשוט קורא לה ומקווה שהיא כל כך אוהבת שהיא תאסוף את זה לבד. היא עכשיו אחת הקוראות מהכיתה השנייה, ועכשיו אני נלחמת להסתיר את הפנסים בלילה מכיוון שהיא מגניבה אותם מתחת לכריכות שלה לקרוא את הארי פוטר עד חצות.
למדתי כל כך הרבה מהטעויות שעשיתי בימי הפעוטות של אחותה הגדולה, שאני כבר לא שואף לפעול על פי הכללים. אני פשוט נהנה מהרגעים הקטנים ועושה לעצמי כללים. בסיר אימנה את עצמה בסביבות השעה שלוש, והיא עדיין זקוקה לעזרה בהליכה לשירותים בלילה.
בתי השנייה כבר בת 4 והיא זו שבאמת יש לה את האמא המושלמת. למדתי כל כך הרבה מהטעויות שעשיתי בימי הפעוטות של אחותה הגדולה, שאני כבר לא שואף לפעול על פי הכללים. אני פשוט נהנה מהרגעים הקטנים ועושה לעצמי כללים. בסיר אימנה את עצמה בסביבות השעה שלוש, והיא עדיין זקוקה לעזרה בהליכה לשירותים בלילה. אבל מעולם לא היה לי רגע אחד של לחץ בגלל זה - הייתי בסדר אם היא הייתה נשארת בחיתולים לאורך כל המכללה.
הצעירה שלי כבר רוצה ללמוד לקרוא, והיא בטח יכולה. היא גילתה איך לאיית את שמה על ידי צפייה בי כותב את זה על כרטיסי יום הולדת, אבל לעולם לא אשב ואקדש איתה אותיות. פשוט קראתי איתה סיפורים כך שהיא תלמד לאהוב את זה יותר ממה שהיא לומדת לעשות את זה. היא זו שהתחילה להתקשר עם אביה כתינוק כי לא הייתה לי ברירה אלא לתת לו לחתל ולהתרחץ ולהורה בדרכו שלו. להיות מושלם לשני ילדים זה הרבה יותר קשה מאשר להיות מושלם לאחד. לא נותרו לי ארורים לתת שום דבר מזה עד שהשני מלאו לי 3 חודשים.
והפסקתי לנסות להרשים את חמותי או את הורי את ילדיי לפי כל ספרי ההורות או הבלוגים של האמא. אני פשוט הורה לילדיי בדרך שלי, ומאז שהפסקתי לשאוף לשלמות הדברים היו די מושלמים לבד.
