בשבוע שעבר התמודדתי עם המציאות המתסכלת להיות הורה שעובד במשרה מלאה מחוץ לבית. שוב נזכרתי שאפילו בתי ספר מפלים אמהות עובדות. הרגשתי לא מספקת, אשמה והתרגשתי מהצורך לבחור את ילדי בתפקיד שלי. בחירה, אגב, שלא באה לאמהות רבות. אתה מבין, בכל חורף מעון היום שלנו מכניס רסיטל לחורף. בני, ובתי כשהייתה בגיל ההוא, מתאמנת במשך חודשים. שירים נשלחים הביתה לתרגול ושינון. בני שר את השירים שהוא מלמד במהלך טיולי רכב אל מעון יום וממנו. בהתרגשות הוא אומר לי שסנטה קלאוס יבוא מיד אחרי ההופעה שלו. הוא גם מניח שהוריו יהיו שם כדי לחזות בביצועיו, מכיוון שזה מה שאומר לו בית הספר שלו.
לפני כמה ימים, כשבאתי לאסוף אותו, ראיתי את השלט במסדרון: "רסיטל החורף, 20 בדצמבר, בשעה 9:30 בבוקר." לא לקח לי זמן לעבד את חומרת המצב הזה: אני היה חסר את ההופעה הזו. זה גם לא האירוע הראשון בבית הספר שפספסתי. למעשה, אני מתגעגע לכולם כמעט. ובכל זאת, משהו בזה במיוחד השפיע עליי בצורה עמוקה. זה היכה אותי עד תום, כי אני יודע שבני התכונן בנאמנות. הוא מתרגל בעקביות. הוא התרגש בצורה לא -ולוגית. כלומר, ראיתי את השמחה בעיניו כשהוא מדקלם את השירים.
אני עושה את זה באשמה מתמדת שמתבצעת בכל סיביי ואוכלת עלי ללא רחם.
איך יכולתי לפספס את הרסיטל הזה? ואולי יותר חשוב, מדוע עלי? אני מורה, ולוח הזמנים שלי לא כל כך גמיש, אבל אסור להיענש על כך שהייתי ממשיך להיות עובד אמין אחרי שהחלטתי להפוך לאמא. בנוסף, בכל פעם שאני לוקח יום חופש בעבודה, אני יוצר עבודה למישהו אחר. והכרת הכספים המוקצבת שלי מוגבלת רק למספר ימים בכל שנת לימודים, ולכן בקשת פסק זמן אינה דבר פשוט. אבל אני לא יכול להסביר את כל זה לילד נרגש שרק רוצה להופיע מול הוריו. אפילו לא הייתי יודע מאיפה להתחיל.
מתוסכלים ומובסים לקחתי את הטרחה שלי לפייסבוק, בתקווה שאמהות אחרות, אולי יותר רציונאליות, ירגיעו אותי ו / או יתנו אמת. מהפוסט שלי למדתי דבר אחד: אמהות שאני מכירה קיבלו את העובדה שהמערכת פועלת נגדן. הם קיבלו כי לא רק התרבות הארגונית של אמריקה אינה מעריכה משפחות, אלא אפילו בתי הספר מקשים על ההורים להיות חלק אמיתי מחייהם של ילדיהם. הם קיבלו את האפליה ואת התבוסה הבלתי נמנעת שמלווה אותה. הם נופפו בדגל הלבן ומשכו בכתפיהם בביטול, "נו, מה אתה יכול לעשות?"
"בקש ממישהו להקליט את זה בשבילך", ענתה אמא אחת.
"סיפור חיי", הודה אחד אחר.
"אני לא חושב שהחברה מתחשבת כל כך, נו, איזו חגיגונאדו?"
אין זה מפתיע שאמהות עדיין עושות את רוב עבודות הבית והטיפול בילדים בזמן שהן עובדות במשרה מלאה מחוץ לבית. בכל פעם שעמיתים לעבודה אומרים לי, "אני פשוט לא יודע איך אתה עושה את זה עם שני ילדים", אני רוצה ברצינות לבכות. כי אני כן יודע איך אני עושה את זה. אני עושה את זה על חשבון אני ובריאותי. אני עושה את זה באשמה מתמדת שמתבצעת בכל סיביי ואוכלת עלי ללא רחם. אני עובדת במשרה מלאה ומתגעגעת לרסיטלים ולאירועים בבית הספר מכיוון שנשים הן היחידות שנאלצות "לעשות בחירה". וכן, אחד ההיבטים המטרידים ביותר של צבר זה הוא שנשים הן הראשונות לומר זו לזו, "ובכן, עבודה במשרה מלאה זו הבחירה שעשית." ולמרות שזה אולי נכון לגבי חלק מהנשים, אחרות רק מנסות להסתדר. וגם אם אמהות שעובדות מחוץ לבית בוחרות במודע לקבל קריירה, מדוע החברה האמריקאית לא מקלה על האימהות להיות שתיהן הורים ותורמות חברות בכוח העבודה. מדוע לומר לנשים שהן יכולות "לקבל את הכל" ואז לקרוע אותן לגזרים על כך שהן מנסות? למה לעשות את זה כל כך קשה?
אבל אני לא יכול להסביר את כל זה לילד נרגש שרק רוצה להופיע מול הוריו. אפילו לא הייתי יודע מאיפה להתחיל.
על פי נתוני הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה של העבודה, נכון לשנת 2016 כ 70 אחוז מהנשים עם ילדים מתחת לגיל 18 עובדים מחוץ לבית. יתר על כן, כ 65 אחוז מהאימהות שיש להן ילדים מתחת לגיל 6 עובדות מחוץ לבית. אצל זוגות נשואים עם ילדים, 96.8 אחוזים היו הורים מועסקים לפחות, ו -61.1 אחוזים היו שני הורים מועסקים. יותר ויותר הורים עובדים ומוצאים כיסוי אחר לילדיהם. מוסדות אלה שההורים סומכים עליהם, בעיקר מכיוון שהבחירות שלהם מוגבלות, הם אותם מוסדות שמציבים את ההורים במצבים קשים, גורמים להורים להרגיש כאילו הם כבר הפסידו במאבק, ומאלצים את ההורים לבחור בין הקריירה שלהם לילדיהם.
לכן, אני צריך לעשות בחירה, וזה אחד שאני לא רוצה לעשות, אבל אני בטוח שאאלץ לשקול שוב ושוב ושוב. עד שהחברה שלנו מעריכה אמהות עובדות בכללותן, ותקל על נשים להתרבות ולקיים את הקריירה שלהן, אני אתמודד בעקביות עם ההחלטה הבלתי אפשרית: העבודה שלי או הילדים שלי?
אולם הפעם הבחירה שלי הייתה ברורה. כדברי חברי: "מה אני צריך לעשות." ביקשתי את יום החופש. בחרתי את הילד שלי. אולם הורים רבים אינם מקבלים את הבחירה הזו. הם חייבים להיות בעבודה. הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד שכר של יום. הם אחראים לכלל הכספים של משפחתם. וזה פשוט לא הוגן. אז מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה? מכיוון שאני מסרב לקבל זאת כנורמה נמשכת. ההורים לא צריכים להיאלץ לבחור בין משפחותיהם לקריירה שלהם.
בדוק את סדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
צפו בפרקים מלאים של יומני דולה של רומפר בפייסבוק צפו.
